Feb 232016
 

Yehuda ha-Levi (1075? – 1141?)
The Beauty Who Gilds Her Adornments

The beauty who gilds her adornments
with the light from the strand ’round her neck –
myrtles strained to surround the place where she lay
for they yearned for the scent of her oils.
How lovely her crimsoning brightness
from under the greens of her clouds –
the moment the sun so ashamed hid its face
it sent clouds so they’d cover her own.

יהודה הלוי / يهوذا اللاوي
יפה תייפה שהרוניה

 
יָפָה תְיַפֶּה שַׂהֲרֹנֶיהָ
אוֹר הָעֲנָק מִצַּוְרֹנֶיהָ
סַבּוּ הֲדַסִּים אֶת מְסִבָּתָהּ
כּי חָמְדוּ רֵיחַ שְׁמָנֶיהָ
יָפוּ אֲדַמְדַּמֵּי מְאוֹרֶיהָ
תַּחַת יְרַקְרַקֵּי עֲנָנֶיהֶ
חַמָּה בְּעֵת הִתְעַלְּמָה שָׂמָה
עָבוֹת מְקוֹם עָבוֹת לְפָנֶיהָ.י

Feb 182016
 

Avot Yeshurun (1904 – 1992)
There’ll Come a Day

There’ll come a day when none shall read my mother’s letters.
I’ve a whole box of them.
Not whose they are,
not a word.

There’ll come a day when none shall take them in hand.
There’s a bundle and then some.
They’ll say: a scrap,
and nothing more.

And on that day I’ll take them to the Bar Kochba caves
to gather them in the dust. The world gone by
won’t study there a
mother tongue.

אבות ישורון
יום יבוא

 
יוֹם יָבוֹא וְאִישׁ לֹא יִקְרָא מִכְתָּבִים שֶׁל אִמִּי.
יֵשׁ לִי מֵהֶם חֲבִילָה.
לֹא שֶׁל מִי
וְלֹא מִלָּה.
 
יוֹם יָבוֹא וְאִישׁ לֹא יִקַּח אוֹתָם לַיָּד.
יֵשׁ מֵהֶם צְרוֹר וְהוֹתֵר.
יֹאמְרוּ: נְיָר פִּסַּת
וְלֹא יוֹתֵר.
 
בַּיוֹם הַהוּא אֲבִיאֶם אֶל מְעָרַת בַּר כּוֹכְבָא
לְהַעֲלוֹתָם בָּאָבָק. הָעוֹלָם הַקּוֹדֵם
לֹא יַחְקֹר בָּהּ
שְׁפַת אֵם.
י

Feb 162016
 

T. Carmi (1925 – 1994)
Nows

This diving down
to find our tracks
in miry flesh.

(You, nude, on the windowsill;
the night could not have supposed
there was such a thing as shame.)

This diving down
like a flashlight’s shadow
gone begging door to door.

(Stripped bare, on the sofa:
the room could not have guessed
what guilt was.)

This diving down

ט. כרמי
עכשוים

 
הַצְּלִילָה הַזֹּאת
לִמְצֹא אֶת עִקְּבוֹתֵינוּ
בַּבָּשָׂר הַטּוֹבְעָנִי.
 
(בְּעֵירֻמֵּךְ, עַל אֶדֶן־הַחַלּוֹן;
הַלַּיְלָה לֹא שִׁעֵר
כִּי יֵשׁ קָלוֹן.)
 
הַצְּלִילָה הַזֹּאת
כְּצֵל־פַּנָּס הַמְחַזֵּר
עַל הַפְּתָחִים.
 
(פְּשׁוּטָה־מִכֹּל, עַל הַסַּפָּה;
הַחֶדֶר לֹא נִחֵשׁ
מַהִי חֶרְפָּה.)
 
הַצְּלִילָה הַזֹּאת
י

Feb 152016
 

Yehuda Amiḥai (1924 – 2000)
Gifts of Love

I gave to you, for
your earlobes, for your fingers,
for you I gilded time upon your wrist,
I adorned you with so many shimmering things
that you’d sway for me in the wind,
tinkling softly overhead
to soothe my sleep.

I laid you down in apples, as it is written1
so we could roll atop a crimson appled bed.

I covered your skin with fine pink fabric
transparent as those baby lizards who’ve
eyes of black diamond on summer nights.

You let me live a few months
without needing religion
or worldview.

You gave me a silver letter opener;
that’s not how to open letters like these.
You tear, and tear, and tear.

יהודה עמיחי
מתנות אהבה


נָתַתִּי לָךְ בִּשְׁבִיל
בִּדְלֵי אָזְנַיִךְ, בִּשְׁבִיל אֶצְבְּעוֹתַיִךְ,
הִזְהַבְתִּי לָךְ אֶת הַזְּמַן עַל פֶּרֶק יָדֵךְ,
תָּלִיתִי עָלַיִךְ הַרְבֵּה מַבְרִיקִים
שֶׁתִּהְיִי לִי מִתְנַדְנֶדֶת בָּרוּחַ,
מְצַלְצֶלֶת חֶרֶשׁ מֵעָלַי,
לְהַרְגִּיעַ אֶת שְׁנָתִי.

רִפַּדְתִּי אוֹתָךְ בַּתַּפּוּחִים, כַּכָּתוּב,
כְּדֵי שֶׁנִתְגַּלְגֵּל עַל מֵסַב תַּפּוּחִי אָדֹם.

כִּסִּיתִי אֶת עוֹרֵךְ בְּאָרִיג וָרֹד, דַּקִּיק
שָׁקוּף כְּגוּרֵי חַרְדוֹנִים, שֶׁלָּהֶם
עֵינֵי יַהֲלוֹם שָׁחֹר בְּלֵילוֹת קַיִץ.

אִפְשַׁרתְּ לִי לִחְיוֹת חֳדָשִׁים אֲחָדִים
בְּלִי לְהִזְדַּקֵּק לְדָת
אוֹ לְהַשְׁקָפָת עוֹלָם.

נָתַתְּ לִי פּוֹתְחַן מִכְתָּבִים עָשׂוּי כֶּסֶף:
מִכְתָּבִים כָּאֶלֶה לֹא פּוֹתְחִים כָּךְ.
קוֹרְעִים, קוֹרְעִים, קוֹרְעִים.
י

  1. In Songs of Songs 2.
Feb 132016
 

T. Carmi (1925 – 1994)
Defect and Dream

My left hand lies under your head
My right carving out a scratch;
You were promised to me in defect and dream,
Without any pity, without any grace.

Our springtime was eager, impassioned,
Our ending afflicted by fall:
My left hand lies close to your breast
My right carving out a scratch.

From out of white nights and their fragrance,
We drew near one another in grace:
Our springtime was eager, impassioned,
Our ending afflicted by fall.

Silent, collapsed lies our tent,
Our music went moldy with fall:
We were promised each other in defect and dream,
Without any pity, without any grace.

ט. כרמי
מום וחלום

 
שֹמֹאלִי תַחַת רֹאשֵׁךְ
וִימִינִי חוֹרְטָה הַשָּׂרֶטֶת:
אֹרַשְׂת לִי בְּמוּם וַחֲלוֹם,
בְּלֹא רַחֲמִים, בְּלֹא חֶסֶד.
 
הָיָה אֲבִיבֵנוּ לָהוּט,
קִיצֵינוּ נְגוּעַ־שַׁלֶּכֶת:
שֹמֹאלִי צְמוּדָה לְשָׁדֵךְ
וִימִינִי חוֹרְטָה הַשָּׂרֶטֶת.
 
מִלֵּילוֹת לְבָנִים וּבָשְׂמָם
קָרַבְנוּ אֵלֵינוּ בְּחֶסֶד:
,הָיָה אֲבִיבֵנוּ לָהוּט,
קִיצֵינוּ נְגוּעַ־שַׁלֶּכֶת.
 
אָהֳלֵנוּ קָרַס וַנִּדֹּם,
צְלֵילינוּ עָבְשׁוּ בַּשַּׁלֶּכֶת:
אֹרַשְֹנוּ בְּמוּם וַחֲלוֹם
בְּלֹא רַחֲמִים, בְּלֹא חֶסֶד.
י

Feb 092016
 

Dan Pagis (1930 – 1986)
Written in Pencil in the Sealed Train Car

Here with this load
I am Eve
with Abel my son
if you see my oldest son
Cain son of Adam
tell him I

דן פגיס
כתוב בעיפרון בקרון החתום

 
כָּאן בַּמִּשְׁלוֹחַ הַזֶּה
אֲנִי חַוָּה
עִם הֶבֶל בְּנִי
אִם תִּרְאוּ אֶת בְּנִי הַגָּדוֹל
קַיִן בֶּן אָדָם
תַּגִּידוּ לוֹ שֶׁאֲנִי
י

Jan 212016
 

Italic: the female lover.
Plain text: the male lover.
Bold: the Shulamite’s brothers.
Bold Italic: the daughters of Jerusalem.

Song of Songs 8

Would that you were as my brother,
who nursed at my mother’s breasts –
when I met you outside I could kiss you
and no one could scorn me.

I would lead you along and bring you
to the house of my mother, who taught me,
I would give you your fill of spiced wine,
of my pomegranate’s juice.

His left hand lies under my head,
his right arm around me.

I asked you to swear to me,
daughters of Jerusalem —
why should you wake love
or stir it to passion
before it gives voice to desire?

Who is this rising from the desert
resting against her beloved?

Under the apricot tree
I stirred you, awoke you —
there where your mother,
the woman who bore you,
conceived.

Set me as a seal on your heart
like the seal on your arm —
for love has the fury of death,
and envy the severity of Sheol,
its sparks tongues of flame,
a wild inferno —
boundless seas could not quench love
nor rivers drown it,
if a man should offer for love
all the wealth of his house
how quickly they’d laugh him to scorn!

Our little sister still lacks breasts —
what shall we do with her
the day she’s given away?
If she’s been a wall,
we shall grace her with towers of silver,
but if she’s been a door,
then enclose her with timbers of cedar.

I am a wall,
my breasts are my towers —
but in his eyes I seemed
an oasis of peace.

Solomon had a vineyard in Ba’al Hamon,
the vineyard he gave to guards —
every man with his fruit would bring in
one thousand silvers.
My vineyard stands before me;
Solomon, keep your mere thousand,
give two hundred to those guarding the fruit.

You who dwells amidst gardens:
My fellows strive after the sound of your voice —
let it sound only for me.

Fly, my beloved! Once more be a hind,
or the fawn of gazelles,
on the spice-fragrant mountains.

שיר השירים ח
  
מִי יִתֶּנְךָ כְּאָח לִי
יוֹנֵק שְׁדֵי אִמִּי
אֶמְצָאֲךָ בַחוּץ אֶשָּׁקְךָ
גַּם לֹא יָבֻזוּ לִי
 
אֶנְהָגְךָ אֲבִיאֲךָ אֶל בֵּית אִמִּי
תְּלַמְּדֵנִי
אַשְׁקְךָ מִיַּיִן הָרֶקַח
מֵעֲסִיס רִמֹּנִי
 
שְׂמֹאלוֹ תַּחַת רֹאשִׁי
וִימִינוֹ תְּחַבְּקֵנִי
 
הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם
בְּנוֹת יְרוּשָׁלִָם
מַה תָּעִירוּ וּמַה תְּעֹרְרוּ אֶת הָאַהֲבָה
עַד שֶׁתֶּחְפָּץ
 
מִי זֹאת עֹלָה מִן הַמִּדְבָּר
מִתְרַפֶּקֶת עַל דּוֹדָהּ
תַּחַת הַתַּפּוּחַ עוֹרַרְתִּיךָ
שָׁמָּה חִבְּלַתְךָ אִמֶּךָ
שָׁמָּה חִבְּלָה יְלָדַתְךָ
 
שִׂימֵנִי כַחוֹתָם עַל לִבֶּךָ
כַּחוֹתָם עַל זְרוֹעֶךָ
כִּי עַזָּה כַמָּוֶת אַהֲבָה
קָשָׁה כִשְׁאוֹל קִנְאָה
רְשָׁפֶיהָ רִשְׁפֵּי אֵשׁ
שַׁלְהֶבֶתְיָה
מַיִם רַבִּים לֹא יוּכְלוּ לְכַבּוֹת אֶת הָאַהֲבָה
וּנְהָרוֹת לֹא יִשְׁטְפוּהָ
אִם יִתֵּן אִישׁ אֶת כָּל הוֹן בֵּיתוֹ בָּאַהֲבָה
בּוֹז יָבוּזוּ לוֹ
 
אָחוֹת לָנוּ קְטַנָּה
וְשָׁדַיִם אֵין לָהּ
מַה-נַּעֲשֶׂה לַאֲחֹתֵנוּ
בַּיּוֹם שֶׁיְּדֻבַּר בָּהּ
אִם-חוֹמָה הִיא
נִבְנֶה עָלֶיהָ טִירַת כָּסֶף
וְאִם דֶּלֶת הִיא
נָצוּר עָלֶיהָ לוּחַ אָרֶז
 
אֲנִי חוֹמָה וְשָׁדַי כַּמִּגְדָּלוֹת
אָז הָיִיתִי בְעֵינָיו
כְּמוֹצְאֵת שָׁלוֹם
 
כֶּרֶם הָיָה לִשְׁלֹמֹה בְּבַעַל הָמוֹן
נָתַן אֶת-הַכֶּרֶם לַנֹּטְרִים
אִישׁ יָבִא בְּפִרְיוֹ אֶלֶף כָּסֶף
כַּרְמִי שֶׁלִּי לְפָנָי
הָאֶלֶף לְךָ שְׁלֹמֹה
וּמָאתַיִם לְנֹטְרִים אֶת-פִּרְיוֹ
 
הַיּוֹשֶׁבֶת בַּגַּנִּים
חֲבֵרִים מַקְשִׁיבִים לְקוֹלֵךְ
הַשְׁמִיעִנִי
 
בְּרַח דּוֹדִי
וּדְמֵה לְךָ לִצְבִי
אוֹ לְעֹפֶר הָאַיָּלִים
עַל הָרֵי בְשָׂמִים.
י

Oct 132015
 

Italic: the female lover.
Plain text: the male lover.
Bold: the Song’s male speakers. Maybe.

Song of Songs 7

Again, my Shulamite, twirl round again!
Twirl round again, let us see you!

Why, among rows of these dancers,
should you gaze at this Shulamite alone?

How lovely your steps in those sandals,
noble daughter,
the curve of your thighs,
how like jewels,
carved by the hand of an artist,
your navel the goblet limned by the young moon,
never drained of its wine,
your belly a pile of wheat
fringed with roses,
your breasts are two fawns,
the twins of a doe,
your neck is an ivory tower,
your eyes are the pools of Cheshbon
at the Bat-rabbim gate,
your nose is the tower of Lebanon
that looks towards Damascus,
your head crowns you like Carmel,
the thrums of your hair royal purple,
a king could get caught in those curls —

How much fairer and finer you are, Love,
than all other delights.

The poise of your bearing appears like a palm,
your breasts seem like clusters —
I said to myself, I will climb up that palm,
take hold of those bunches of dates —
and may your breasts be as clusters of grapes,
your breath scented with apricots,
your tongue sweet as fine wine —

smoothly it flows for my love,
stirring awake sleeping lips.

I am all my beloved’s —
his desire is only for me.

Come, my beloved, let’s go out to the fields,
pass the night in the henna,
set out early for the vineyards,
to see if the grapevines are flowering,
if the young buds are opening,
the pomegranates blooming;

there I will give you my love.

The mandrakes have yielded their scent,
and at our hideaways’ thresholds,
I’ve laid away for you, love,
all the sweetest delights,
old and new.

שיר השירים ז
 
שׁוּבִי שׁוּבִי הַשּׁוּלַמִּית
שׁוּבִי שׁוּבִי וְנֶחֱזֶה בָּךְ
מַה-תֶּחֱזוּ בַּשּׁוּלַמִּית
כִּמְחֹלַת הַמַּחֲנָיִם
 
מַה-יָּפוּ פְעָמַיִךְ בַּנְּעָלִים
בַּת-נָדִיב
חַמּוּקֵי יְרֵכַיִךְ כְּמוֹ חֲלָאִים
מַעֲשֵׂה יְדֵי אָמָּן
שָׁרְרֵךְ אַגַּן הַסַּהַר
אַל־יֶחְסַר הַמָּזֶג
בִּטְנֵךְ עֲרֵמַת חִטִּים
סוּגָה בַּשּׁוֹשַׁנִּים
שְׁנֵי שָׁדַיִךְ כִּשְׁנֵי עֳפָרִים
תָּאֳמֵי צְבִיָּה
צַוָּארֵךְ כְּמִגְדַּל הַשֵּׁן
עֵינַיִךְ בְּרֵכוֹת בְּחֶשְׁבּוֹן
עַל שַׁעַר בַּת־רַבִּים
אַפֵּךְ כְּמִגְדַּל הַלְּבָנוֹן
צוֹפֶה פְּנֵי דַמָּשֶׂק
רֹאשֵׁךְ עָלַיִךְ כַּכַּרְמֶל
וְדַלַּת רֹאשֵׁךְ כָּאַרְגָּמָן
מֶלֶךְ אָסוּר בָּרְהָטִים
 
מַה־יָּפִית וּמַה־נָּעַמְתְּ
אַהֲבָה בַּתַּעֲנוּגִים
 
זֹאת קוֹמָתֵךְ דָּמְתָה לְתָמָר
וְשָׁדַיִךְ לְאַשְׁכֹּלוֹת
אָמַרְתִּי אֶעֱלֶה בְתָמָר
אֹחֲזָה בְּסַנְסִנָּיו
וְיִהְיוּ־נָא שָׁדַיִךְ כְּאֶשְׁכְּלוֹת הַגֶּפֶן
וְרֵיחַ אַפֵּךְ כַּתַּפּוּחִים
וְחִכֵּךְ כְּיֵין הַטּוֹב
 
הוֹלֵךְ לְדוֹדִי לְמֵישָׁרִים
דּוֹבֵב שִׂפְתֵי יְשֵׁנִים
 
אֲנִי לְדוֹדִי וְעָלַי תְּשׁוּקָתוֹ
 
לְכָה דוֹדִי נֵצֵא הַשָּׂדֶה
נָלִינָה בַּכְּפָרִים
נַשְׁכִּימָה, לַכְּרָמִים
נִרְאֶה אִם פָּרְחָה הַגֶּפֶן
פִּתַּח הַסְּמָדַר
הֵנֵצוּ הָרִמּוֹנִים
 
שָׁם אֶתֵּן אֶת דֹּדַי לָךְ
 
הַדּוּדָאִים נָתְנוּ רֵיחַ
וְעַל פְּתָחֵינוּ כָּל מְגָדִים
חֲדָשִׁים גַּם יְשָׁנִים
דּוֹדִי צָפַנְתִּי לָךְ
י

Oct 072015
 

Italic: the female lover.
Plain text: the male lover.
Bold Italic: the daughters of Jerusalem.

Song of Songs 6

Where has your love gone,
most lovely of women?
Where has he gone —
let us seek him together!

My love has gone down to his garden,
the perfumed beds of spices,
to graze in the gardens,
to gather the roses.

My love is all mine
and I am all his —
he grazes in roses.

You are beautiful as Tirzah, love,
fair as Jerusalem,
remote as the high mounting stars.

Turn away your eyes —
they overwhelm me.

Your hair is like flocks of goats
streaming down Mount Gilead,
your teeth are a flock of ewes,
white after bathing,
each last one alike,
and not one bereft;
your cheeks are like slices of pomegranate
peeking from the veil of your tresses.

Sixty are Solomon’s queens,
and eighty his courtesans,
maidens he keeps beyond counting;
my love is but one,
my perfection, my dove —
her mother’s one daughter,
the light of her eyes.

Women see her and proclaim her delight;
queens and courtesans praise her.

Who is this who seems as the dawn,
fair as the moon,
fierce as the sun,
remote as the high mounting stars?

I went down to the dense rows of almond,
to take in the stream’s tender verdure,
to see if the grapevines were flowering,
if the pomegranates bloomed;

and startling my soul,
she set me inside the noblest chariot.

שיר השירים ו
 
אָנָה הָלַךְ דּוֹדֵךְ
הַיָּפָה בַּנָּשִׁים
אָנָה פָּנָה דוֹדֵךְ
וּנְבַקְשֶׁנּוּ עִמָּךְ
 
דּוֹדִי יָרַד לְגַנּוֹ
לַעֲרֻגוֹת הַבֹּשֶׂם
לִרְעוֹת בַּגַּנִּים
וְלִלְקֹט שׁוֹשַׁנִּים
 
אֲנִי לְדוֹדִי וְדוֹדִי לִי
הָרֹעֶה בַּשּׁוֹשַׁנִּים
 
יָפָה אַתְּ רַעְיָתִי כְּתִרְצָה
נָאוָה כִּירוּשָׁלִָם
אֲיֻמָּה כַּנִּדְגָּלוֹת
 
הָסֵבִּי עֵינַיִךְ מִנֶּגְדִּי
שֶׁהֵם הִרְהִיבֻנִי
 
שַׂעְרֵךְ כְּעֵדֶר הָעִזִּים
שֶׁגָּלְשׁוּ מִן הַגִּלְעָד
שִׁנַּיִךְ כְּעֵדֶר הָרְחֵלִים
שֶׁעָלוּ מִן-הָרַחְצָה
שֶׁכֻּלָּם, מַתְאִימוֹת
וְשַׁכֻּלָה אֵין בָּהֶם
כְּפֶלַח הָרִמּוֹן רַקָּתֵךְ
מִבַּעַד לְצַמָּתֵךְ
 
שִׁשִּׁים הֵמָּה מְלָכוֹת
וּשְׁמֹנִים פִּילַגְשִׁים
וַעֲלָמוֹת אֵין מִסְפָּר
אַחַת הִיא יוֹנָתִי תַמָּתִי
אַחַת הִיא לְאִמָּהּ
בָּרָה הִיא לְיוֹלַדְתָּהּ
 
רָאוּהָ בָנוֹת וַיְאַשְּׁרוּהָ
מְלָכוֹת וּפִילַגְשִׁים וַיְהַלְלוּהָ
 
מִי זֹאת הַנִּשְׁקָפָה כְּמוֹ שָׁחַר
יָפָה כַלְּבָנָה
בָּרָה כַּחַמָּה
אֲיֻמָּה כַּנִּדְגָּלוֹת
 
אֶל גִּנַּת אֱגוֹז יָרַדְתִּי
לִרְאוֹת בְּאִבֵּי הַנָּחַל
לִרְאוֹת הֲפָרְחָה הַגֶּפֶן
הֵנֵצוּ הָרִמֹּנִים
לֹא יָדַעְתִּי נַפְשִׁי
שָׂמַתְנִי מַרְכְּבוֹת עַמִּי נָדִיב
י

Oct 042015
 

Italic: the female lover.
Plain text: the male lover.
Bold Italic: the daughters of Jerusalem.

Song of Songs 5

I’ve come to my garden,
my sister, my bride,
I’ve gathered my myrrh and my spices,
I’ve eaten my comb and my honey,
I’ve drunk of my wine and my milk.

Eat, friends, and drink —
be drunk with this passion!

I sleep, yet my heart lies awake;
the voice of my love at the door —

“Open for me now, my sister, my love,
my perfection, my dove,
for my head is wet with dew,
my curls with nighttime’s mists” —

I’ve slipped out of my robe —
and now I should dress?
I’ve washed the dust from my feet —
and I should get dirty again?

My love slipped his hand through the gap
and my loins stirred for him.

I leapt from the bed to let my love in,
my hands dripping myrrh,
fingers slick with it,
spreading over the bolts of the door.

I opened for my love —
and my love had slipped away,
my soul taking flight with his words.

I sought him
and yet did not find him,
I called him
yet heard no reply.

The guards came upon me,
the city patrol —
they beat me, they hurt me,
the tore off my shawl —
the guards on the walls!

I ask you to swear to me,
daughters of Jerusalem:
if you find my beloved,
tell him one thing,
that I have grown faint from this love.

How does your love exceed any other,
most lovely of women?
Who is your love
to so make us swear?

My love: he is shining and ruddy,
towering over ten thousand.
His head is pure gold,
the curls of his locks
as black as the raven,
his eyes are like doves
beside streams of water,
washed in white milk,
dwelling in plenty;
his cheeks are like plots of perfume,
towers of spices at market,
his lips are two roses,
dripping with myrrh,
his arms are gold scepters
inlaid with emeralds,
his torso an ivory slab
shining with sapphire,
his calves are bright columns of marble
on plinths of pure gold,
his looks are the vistas of Lebanon —
a boy like the cedars!
His palate is sweetness,
his whole is delight;

that is my love,
my companion,
daughters of Jerusalem.

שיר השירים ה
 
בָּאתִי לְגַנִּי
אֲחֹתִי כַלָּה
אָרִיתִי מוֹרִי עִם בְּשָׂמִי
אָכַלְתִּי יַעְרִי עִם דִּבְשִׁי
שָׁתִיתִי יֵינִי עִם חֲלָבִי
 
אִכְלוּ רֵעִים
שְׁתוּ וְשִׁכְרוּ דּוֹדִים
 
אֲנִי יְשֵׁנָה וְלִבִּי עֵר
קוֹל דּוֹדִי דוֹפֵק
פִּתְחִי לִי אֲחֹתִי רַעְיָתִי
יוֹנָתִי, תַמָּתִי
שֶׁרֹּאשִׁי נִמְלָא טָל
קְוֻּצּוֹתַי רְסִיסֵי לָיְלָה
 
פָּשַׁטְתִּי אֶת כֻּתָּנְתִּי
אֵיכָכָה אֶלְבָּשֶׁנָּה
רָחַצְתִּי אֶת רַגְלַי
אֵיכָכָה אֲטַנְּפֵם
 
דּוֹדִי שָׁלַח יָדוֹ מִן הַחֹר
וּמֵעַי הָמוּ עָלָיו
קַמְתִּי אֲנִי לִפְתֹּחַ לְדוֹדִי
וְיָדַי נָטְפוּ מוֹר
וְאֶצְבְּעֹתַי מוֹר עֹבֵר
עַל כַּפּוֹת הַמַּנְעוּל
 
פָּתַחְתִּי אֲנִי לְדוֹדִי
וְדוֹדִי חָמַק עָבָר
נַפְשִׁי יָצְאָה בְדַבְּרוֹ
 
בִּקַּשְׁתִּיהוּ וְלֹא מְצָאתִיהוּ
קְרָאתִיו וְלֹא עָנָנִי
 
מְצָאֻנִי הַשֹּׁמְרִים
הַסֹּבְבִים בָּעִיר
הִכּוּנִי פְצָעוּנִי
נָשְׂאוּ אֶת רְדִידִי מֵעָלַי
שֹׁמְרֵי הַחֹמוֹת
 
הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם
בְּנוֹת יְרוּשָׁלָ‍ִם
אִם תִּמְצְאוּ אֶת דּוֹדִי
מַה תַּגִּידוּ לוֹ
שֶׁחוֹלַת אַהֲבָה אָנִי
 
מַה דּוֹדֵךְ מִדּוֹד
הַיָּפָה בַּנָּשִׁים
מַה דּוֹדֵךְ מִדּוֹד
שֶׁכָּכָה הִשְׁבַּעְתָּנוּ
 
דּוֹדִי צַח וְאָדוֹם
דָּגוּל מֵרְבָבָה
רֹאשׁוֹ כֶּתֶם פָּז
קְוּצּוֹתָיו תַּלְתַּלִּים
שְׁחֹרוֹת כָּעוֹרֵב
עֵינָיו כְּיוֹנִים
עַל אֲפִיקֵי מָיִם
רֹחֲצוֹת בֶּחָלָב
יֹשְׁבוֹת עַל מִלֵּאת
לְחָיָו כַּעֲרוּגַת הַבֹּשֶׂם
מִגְדְּלוֹת מֶרְקָחִים
שִׂפְתוֹתָיו שׁוֹשַׁנִּים
נֹטְפוֹת מוֹר עֹבֵר
יָדָיו גְּלִילֵי זָהָב
מְמֻלָּאִים בַּתַּרְשִׁישׁ
מֵעָיו עֶשֶׁת שֵׁן
מְעֻלֶּפֶת סַפִּירִים
שׁוֹקָיו עַמּוּדֵי שֵׁשׁ
מְיֻסָּדִים עַל אַדְנֵי פָז
מַרְאֵהוּ כַּלְּבָנוֹן
בָּחוּר כָּאֲרָזִים
חִכּוֹ מַמְתַקִּים וְכֻלּוֹ מַחֲמַדִּים
 
זֶה דוֹדִי וְזֶה רֵעִי
בְּנוֹת יְרוּשָׁלָ‍ִם
י