May 202016
 

Natan Zakh (1930- )
Dantès, No

Dantès, no. The mountain’s despondent. The treasure’s
been stolen. There won’t be missing, in the end,
a doubloon. No, Dantès, no.

I don’t know your opinion: but if you ask
for mine, you’ll hear my heart say
what it says. If you listen quite close,
you’ll hear that it sings: Dantès, no.
No, Dantès, no.

Time passed. The waves didn’t break down the fortress.
There’s no way through. The fish allow dying, but not
living. The animals too. I know it but
I also know what was said, brother to brother
on that forgotten night. So he said: No.
No. Dantès. No.

You found the key in a cave. If nobody asked you,
then nobody will. You can always fake a body.
That’s not the issue. The fraud isn’t here. You yourself
wasted your body: you feel like
someone who forsook treasure. No matter. The thought
that he passed, not happy, but also not comforting,
at least not that. Not total darkness, but definitely not light.
Too much prison here. Too much pit. But remember
it exists. That it’s more than the realization of man: it’s possible to realize
it, to touch its warm
heart. No. No, Dantès, no.

נתן זך
דנטס, לא


דַּנְטֶס, לֹא. הָהָר עָצוּב. הָאוֹצָר
גָנוּב. בְּסוֹפוֹ שֶׁל דָּבָר לֹא יֶחְסַר
זָהוּב. לֹא, דַּנְטֶס, לֹא.

אֵינֶּנִי יוֹדֵעַ מָה דַּעְתְּך: אִם תִּשְׁאַל
לְדַעְתִי, תִּשְׁמַע אֶת לִבִּי אוֹמֵר
מָה שֶׁהוּא אוֹמֵר. אִם תַּקְשִׁיב הֵיטֵב,
תִּשְׁמַע שֶׁהוּא מְזַמֵּר: דַּנְטֶס, לֹא.
לֹא דַּנְטֶס. לֹא.

הַזְּמַן עָבַר. הַגַּלִּים לֹא שָׁבְרוּ אֶת הַמִּבְצָר.
אֵין אֶפְשָׁרוּת מַעֲבָר. הַדָּגִים מֵנִיחִים לָמוּת אַךְ לֹא
לִחְיוֹת. כְּמוֹהֶם הָחַיּוֹת. אֲנִי יוֹדֵעַ זֹאת אַךְ
אֲנִי יוֹדֵעַ גַּם מָה שֶׁאָמַר אָח אֶל אָח
בַּלַּיְלָה הַנִּשְׁכָּח. וְזֶה הָיָה דְּבָרוֹ: לֹא.
לֹא. דַּנְטֶס. לֹא.

אֶת הַמַּפְתֵּחַ מָצָאתָ בְּכוּךְ. אִם לֹא שָׁאֲלוּךָ,
גָּם לֹא יִשְׁאֲלוּ. תָּמִיד אֶפְשָׁר לְזַיֵּף גְּוִיָה.
לֹא בְּזֶה הָעִנְיָן. לֹא כָּאן הָרְמִיָּה. אֲתָּה עַצְמְךָ
בִּלִּיתָּ אֶת גּוּפְךָ: הַרְגָּשָׁתְךָ דוֹמָה
לְמִי שֶׁוִּתֵּר עַל אוֹצָר. אֵין דָּבָר. הַמַּחְשָׁבָה
שֶׁהוּא עָבַר, לֹא מְאֻשָּׁר, אֲבָל גָּם לֹא מְנַחֵם,
לְפָחוֹת לֹא זֶה. לֹא חֲשֵׁכָה גְמוּרָה אֲבָל בְּוַדַּאי לֹא אוֹר.
יוֹתֵר מִדַּי צִינוֹק כָּאן. יוֹתֵר מִדַּי בּוֹר. אֲבָל לִזְכֹּר
שֶׁזֶּה קַיָּם. שָזֶּה יוֹתֵר מִמַּמָּשׁוּת אָדָם: אֶפְשָר לְמַשֵּׁש
אֶת זֶה, אֶפְשָׁר לָגַעַת עַד לִבּוֹ
הָחַם. לֹא. לֹא, דַּנְטֶס, לֹא.
י

May 132015
 

Natan Zakh (1930- )
When My Girl Left Me

When my girl left me,
as I once wrote,
I went to the café
and there were three people there:
one tall, one fat and one thin
and the fat one had two red flowers on the chest

the fat one’s (but
not the skinny one’s).
In fact,
when I came in they didn’t notice me.
There comes such a moment:

a man comes in and sits
while another thinks
a mere breeze rattled the door

or not even that.

נתן זך
כשהלכה ממני נערתי


כְּשֶׁהָלְכָה מִמֶּנִּי נַעֲרָתִי,
כָּתַבְתִּי פַּעַם,
הָלַכְתִּי לְבֵית-הַקָּפֶה
וְהָיוּ שָׁם שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים:
גָּבֹהַ, שָׁמֵן וְרָזֶה
וְלַשָּׁמֵן הָיוּ שְׁנֵי פְּרָחִים אֲדֻמִּים עַל הֶחָזֶה

שֶׁל הַשָּׁמֵן (אַךְ לֹא
שֶׁל הָרָזֶה).
לְמַעֲשֶׁה,
כְּשֶׁנִּכְנַסְתִּי, לֹא הִרְגִּישׁוּ בִּי.
יֵשׁ רֶגַע כָּזֶה:

אָדָם נִכְנָס וְיוֹשֵׁב
וְאִלּוּ אַחֵר חוֹשֵׁב
שֶׁרַק רוּחַ סוֹבְבָה אֶת הַדֶּלֶת

אוֹ אֲפִלּוּ לֹא זֶה.
י

Apr 222015
 

Natan Zakh (1930- )
From Year to Year It

From year to year it grows more delicate,
and it will be so delicate by the end, —
she said, meaning it.

But sometimes I get the feeling I’m drowning in time,
I get the feeling I’ve been drowning for such a long time,
he wavered.

It’s just that you’re so sunk in thought, she replied.
It’s just that you’re so sunk in thought, you know.

I don’t know. Sometimes I think my strength has once again fled.
Delicate, you know, is just another side of deficient.

I know, and I bless you for your revelation,
I bless you for the color of your eyes,
you don’t leave a thing behind.

And if so, that’s precisely what worries me,
and if so, that’s precisely what grieves me,
and if so, that’s what I feel.

Wrong again: what you feel is goodness, and it surrounds you.
It’s already all around you, bearing you on its shoulders,
if you’ll just be patient, it’ll embrace you yet,
in the end it’ll have to kiss you.
You know how these things go.

נתן זך
משנה לשנה זה


מִשָּׁנָה לְשָׁנָה זֶה נַעֲשֶׂה יוֹתֵר מְעֻדָּן,
זֶה יִהְיֶה כָּל כָּךְ מְעֻדָּן בַּסּוֹף, –
הִיא אָמְרָה וְהִתְכַּוְּנָה לָזֶה.

אֲבָל לִי יֵשׁ לִפְעָמִים הַרְגָּשָׁה שֶׁאֲנִי טוֹבֵעַ בַּזְּמַן,
יֵשׁ לִי הַרְגָּשָׁה שֶׁאֲנִי טוֹבֵעַ מִזְּמַן,
הִסֵּס.

זֶה הַכֹּל מִפְּנֵי שֶׁאַתָּה שׁוֹקֵעַ, הֵשִׁיבָה.
זֶה הַכֹּל מִפְּנֵי שֶׁאַתָּה שׁוֹקֵעַ, אַתָּה יוֹדֵעַ.

אֵינֶנִּי יוֹדֵעַ. לִפְעָמִים אֲנִי חוֹשֵׁב שֶׁכֹּחִי שׁוּב לֹא אִתִּי.
מְעֻדָּן, אַתְּ יוֹדַעַת, זֶה צַד אַחֵר שֶׁל שְׁלִילִי.

אֲנִי יוֹדַעַת וַאֲנִי מְבָרֶכֶת אוֹתְךָ עַל גִּלּוּיֶךָ,
אֲנִי מְבָרֶכֶת אוֹתְךָ עַל צֶבַע עֵינֶיךָ,
שׁוּם דָּבָר אֵינְךָ מַשְׁאִיר אַחֲרֶיךָ.

וּבְכֵן זֶהוּ בְּדִיּוּק מַה שֶּׁמַּדְאִיג אוֹתִי,
וּבְכֵן זֶהוּ בְּדִיּוּק מִי שֶׁמַּסְפִּיד אוֹתִי,
וּבְכֵן זֶהוּ מַה שֶּׁאֲנִי מַרְגִּישׁ.

שׁוּב אַתָּה טוֹעֶה: אַתָּה מַרְגִּישׁ בְּטוֹב וְהַטּוֹב מַקִּיף אוֹתְךָ.
הוּא כְּבָר מִסָּבִיב, עַל כְּתֵפָיו הוּא מַרְכִּיב אוֹתְךָ,
אִם תִּהְיֶה סַבְלָנִי, הוּא עוֹד יְחַבֵּק אוֹתְךָ,
בְּסוֹפוֹ שֶׁל דָּבָר הוּא חַיָּב לְנַשֵּׁק לְךָ.
אַתָּה יוֹדֵעַ אֵיךְ דְּבָרִים כָּאֵלֶּה קוֹרִים.
י

Sep 252012
 

I’ve been arguing with my professor whether this poem is the inspiration for an Admiel Kosman poem of the same name. I’m not so sure.

אני מתווכח עם הפרופסור שלי אם השיר הזה הוא ההשראה עבור שיר באותו שם מאת אדמיאל קוסמן. אני לא כל כך בטוח.
י

Natan Zakh (1930- )
A Moment

Could you quiet down for just a moment. Please. I’d
like to say something. He was walking
and passed in front of me. I could have touched the hem
of his garment. I didn’t. Who could have
known what I didn’t know?

There was sand stuck to his clothes. Twigs
tangled in his beard. He’d probably slept
on straw the night before. Who could have
known that by the next night he’d be
empty as a bird, hard as a stone.

I couldn’t have known. I don’t blame
him. Sometimes I feel him get up
in his sleep, moonstruck as the sea, passing me by, saying
to me, my son.
My son. I didn’t know you were with me like this.

נתן זך
רגע אחד


רֶגַע אֶחָד שֶׁקֶט בְּבַקָּשָּה. אָנָּא. אֲנִי
רוֹצֶה לוֹמַר דְּבַר מָה. הוּא הָלַךְ
וְעָבַר עַל פָּנַי. יָכֹלְתִּי לָגַעַת בְּשׁוּלֵי
אַדַּרְתּוֹ. לֹא נָגַעְתִּי. מִי יָכוֹל הָיָה
לָדַעַת מַה שֶׁלֹא יָדַעְתִּי.
 
הַחוֹל דָּבַק בִּבְגָדָיו. בִּזְקָנוֹ
הִסְתַּבְּכוּ זְרָדִים. כַּנִּרְאֶה לָן
לַיְלָה קֹדֶם בַּתֶּבֶן. מִי יָכוֹל הָיָה
לָדַעַת שֶׁבְּעוֹד לַיְלָה יִהְיֶה
רֵיק כְּמוֹ צִפּוֹר, קָשֶׁה כְּמוֹ אֶבֶן.
 
לֹא יָכֹלְתִּי לָדַעַת. אֵינֶנִּי מַאֲשִׁים
אוֹתוֹ. לִפְעָמִים אֲנִי מַרְגִּיש אוֹתוֹ קָם
בִּשְׁנָתוֹ, סַהֲרוּרִי כְּמוֹ יָם, חוֹלֵף לְיָדִי, אוֹמֵר
לִי בְּנִי.
בּנִי. לֹא יָדַעְתִּי שֶׁאַתָּה, בְּמִדָּה כָּזֹאת, אִתִּי.
י

Transliteration/תעתיק:

Régaʕ ‘eḥád shéket bevakasháh. ‘Ána. ‘Aní
rotzéh lomár devár mah. Hu halákh
ve-ʕavár ʕal panái. Yakhólti lagáʕat be-shuléi
‘adartó. Lo nagáʕti. Mi yakhól hayáh
ladáʕat mah she-ló yadáʕti.

Ha-ḥól davák bivgadáv. Bizkanó
histabkhú zeradím. Kaniréh lan
láilah kódem ba-téven. Mi yakhól hayáh
ladáʕat she-be-ʕód láilah yiheyéh
reik kemó tzipór, kashéh kemó ‘éven.

Lo yakhólti ladáʕat. ‘Einéini ma’ashím
‘otó. Lifeʕamím ‘aní margísh ‘otó kam
bishnató, saharurí kemó yam, ḥoléif le-yadí, ‘oméir
li bení.
Bení. Lo yadaʕti she-‘atáh, be-midáh ka-zót, ‘ití.