Mar 102016
 
לשואלים איך אוהלי נטשתי

Pablo Neruda
No Hay Olvido (Sonata)

Si me preguntáis en dónde he estado
debo decir “Sucede”.
Debo de hablar del suelo que oscurecen las piedras,
del río que durando se destruye:
no sé sino las cosas que los pájaros pierden,
el mar dejado atrás, o mi hermana llorando.
Por qué tantas regiones, por qué un día
se junta con un día? Por qué una negra noche
se acumula en la boca? Por qué muertos?

Si me preguntáis de dónde vengo, tengo que conversar con cosas
  rotas,
con utensilios demasiado amargos,
con grandes bestias a menudo podridas
y con mi acongojado corazón.

No son recuerdos los que se han cruzado
ni es la paloma amarillenta que duerme en el olvido,
sino caras con lágrimas,
dedos en la garganta,
y lo que se desploma de las hojas:
la oscuridad de un día transcurrido,
de un día alimentado con nuestra triste sangre.

He aquí violetas, golondrinas,
todo cuanto nos gusta y aparece
en las dulces tarjetas de larga cola
por donde se pasean el tiempo y la dulzura.

Pero no penetremos más allá de esos dientes,
no mordamos las cáscaras que el silencio acumula,
porque no sé qué contestar:
hay tantos muertos,
y tantos malecones que el sol rojo partía,
y tantas cabezas que golpean los buques,
y tantas manos que han encerrado besos,
y tantas cosas que quiero olvidar.

פבלו נרודה
אין שכחה (סונטה)


אִם תִּשְׁאֲלִי אוֹתִי הֵיכָן הָיִיתִי
אֶהְיֶה חַיָּב לוֹמַר שֶׁ״זֶה קוֹרֶה.״
אֶהְיֶה חַיָּב לְדַבֵּר עַל הָאֲבָנִים הַמַּחְשִׁיכוֹת אֶת הָאֲדָמָה,
עַל הַנָּהָר הַמִּתְמַשֵּׁךְ עַד אָבְדָנוֹ:
אֵינֶנִּי יוֹדֵעַ דָּבָר מִלְבַד אֵלֶּה שֶׁאֲבוּדִים לַצִּפּוֹרִים,
אוֹ הַיָּם שֶׁנָּטַשְׁתִּי, אוֹ אֲחוֹתִי הַבּוֹכָה.
בִּשְׁבִיל מָה כָּל כָּךְ הַרְבֵּה מְקוֹמוֹת, בִּשְׁבִיל מָה
יוֹם מִשְׁתַּלֵּב בְּיוֹם? בִּשְׁבִיל מָה לַיְלָה שָׁחֹר
מְמַלֵּא אֶת פִּינוּ? בִּשְבִיל מָה הַמֵּתִים?

אִם תִּשְׁאֲלִי אוֹתִי מֵאַיִן בָּאתִי, אֶצְטָרֵךְ לְדַבֵּר בִּדְבָרִים
  שְׁבוּרִים,
בְּכֵלִים מַרִים מִדַּי,
בִּבְהֵמוֹת גְּדוֹלוֹת שֶׁנּוֹטִים לְהִרָקֵב
וּבִלְבָבִי הַמְּיֻסָּר.

אֵין אֵלֶּה זִכְרוֹנוֹת שֶׁהִצְטַלְּבוּ
אוֹ הַיּוֹנָה הַצְּהַבְהַבָה הַיְּשֵׁנָה בְּשִׁכְחָתֵנוּ;
אֵלֶּה פָּנִים מוּצָפוֹת דְּמָעוֹת,
אֶצְבָּעוֹת בַּגָּרוֹן,
וּמָה שֶׁנּוֹשֵׁר יַחַד עִם הֶעָלִים:
חשֶׁךְ הַיּוֹם שֶׁחָלַף לוֹ,
הַיּוֹם הַנִּזּוֹן מִדָּמֵינוּ הַנּוּגֶה.

הִנֵּה סִגָּלִיּוֹת, סְנוּנִיּוֹת,
כָּל הָאֲהוּבִים עָלֵינוּ, שֶׁנִּרְאִים
בְּסִדְרַת פִּתְקֵינוּ הַמְּתוּקִים
שֶׁדַּרְכָּם עוֹבְרִים זְמַן וּמְתִיקוּת.

אֲבָל אֵינֶנּוּ חוֹדְרִים מֵעֵבֶר לַשִּׁנַּיִם אֵלֶּה,
אֵינֶנּוּ לוֹעֲסִים אֶת הַקְּלִיפּוֹת הַנִּלְקָטִים עַל־יְדֵי הַשְּׁתִיקָה,
כִּי אֵינֶנִּי יוֹדֵעַ מָה לַעֲנוֹת:
יֵשׁ כָּל כָּךְ הַרְבֵּה מֵתִים,
וְכָל כָּךְ הַרְבֵּה סְכָרִים שֶׁאוֹתָם מַבְקִיעָה הַשֶּׁמֶשׁ הָאֲדֻמָּה,
וְכָל כָּךְ הַרְבֵּה רָאשִׁים נֶחְבַּטִים בַּסְּפִינוֹת,
וְכָל כָּךְ הַרְבֵּה יָדַיִם שֶׁעָטְפוּ נְשִׁיקוֹת,
וְכָל כָּךְ הַרְבֵּה דְּבָרִים שֶׁאוֹתָם אֲנִי רוֹצֶה לִשְׁכּוֹחַ.
י

Mar 032016
 

Pablo Neruda
Soneto XXXIV

Eres hija del mar y prima del orégano,
nadadora, tu cuerpo es de agua pura,
cocinera, tu sangre es tierra viva
y tus costumbres son floridas y terrestres.

Al agua van tus ojos y levantan las olas,
a la tierra tus manos y saltan las semillas,
en agua y tierra tienes propiedades profundas
que en ti se juntan como las leyes de la greda.

Náyade, corta tu cuerpo la turquesa
y luego resurrecto florece en la cocina
de tal modo que asumes cuanto existe

y al fin duermes rodeada por mis brazos que apartan
de la sombra sombría, para que tú descanses,
legumbres, algas, hierbas: la espuma de tus sueños.

פבלו נרודה
סונט ל״ד


אַתְּ בִּתּוֹ שֶׁל הַיָּם וּבַת־דּוֹדָתָהּ שֶׁל אֲזוֹבִית —
שַׂחְיָנִית, גּוּפֵךְ עָשֹוּי מַיִם טְהוֹרִים,
טַבָּחִית, דָּמֵךְ הוּא קַרְקַע חַי
וּדְרָכַיִךְ פִּרְחוֹנִיּוֹת וַעֲתִירוֹת־אֲדָמָה.

יוֹצְאוֹת עֵינַיִךְ אֶל הַמַּיִם וְנִשָּׂאִים הַגַּלִּים,
יָדַיִךְ אֶל הַקַּרְקַע, וְתוּפְחִים הַזְּרָעִים,
אַתְּ בַּעֲלַת נִכְסֵי מַיִם וַאֲדָמָה עֲמֻקִּים
הַמִתְאַחֲדִים בְּתוֹכֵךְ כְּמוֹ נֻסְחַת הָחֵמָר.

נַאיְאַד, אֶת גּוּפֵךְ חוֹתֵךְ הַטּוּרְקִיז
וְאָז יָקוּם לִתְחִיָּה, מְלַבְלֵב בַּמִּטְבַח
לְפִיכָךְ אַתְּ נוֹטֶלֶת עַל עַצְמֵךְ אֶת כָּל אֲשֶׁר קַיָּם

וּבַסּוֹף תָּנוּמִי מְחֻבֶּקֶת בֵּין זְרוֹעוֹתַי הָהוֹדְפוֹת
אֶת צְלָלֵי הָאֲפֵלָה כְּדֵי שֶׁתּנוּחִי —
יְרָקוֹת, אַצּוֹת, עִשְׂבֵי תִּבּוּל: קֶצֶף חֲלוֹמוֹתַיִךְ.
י

Mar 012016
 

Pablo Neruda
Soneto XLIX

Es hoy: todo el ayer se fue cayendo
entre dedos de luz y ojos de sueño,
mañana llegará con pasos verdes:
nadie detiene el río de la aurora.

Nadie detiene el río de tus manos,
los ojos de tu sueño, bienamada,
eres temblor del tiempo que transcurre
entre luz vertical y sol sombrío,

y el cielo cierra sobre ti sus alas
llevándote y trayéndote a mis brazos
con puntual, misteriosa cortesía:

Por eso canto al día y a la luna,
al mar, al tiempo, a todos los planetas,
a tu voz diurna y a tu piel nocturna.

פבלו נרודה
סונט מ״ט


זֶה הַיּוֹם: כְּבָר נִשְׁמַט כָּל הָאֶתְמוֹל
בֵּין אֶצְבְּעוֹת הָאוֹר וְעֵינֵי הַשֵּׁנָה,
יָבוֹא הַמָּחָר עִם פְּסִיעוֹתָיו הַיְּרֻקּוֹת:
אֵין לַעֲצוֹר אֶת נְהַר הַשַּׁחַר.

אֵין לַעֲצוֹר אֶת נְהַר יָדָיִךְ,
אֶת עֵינֵי שְׁנָתֵךְ, אֲהוּבָתִי,
אַתְּ רַעֲדַת הַזְּמַן הָעוֹבֵר
בֵּין אוֹר אֲנָכִי לְשֶׁמֶשׁ קוֹדֶרֶת,

וְהָרָקִיעַ סוֹכֵךְ כְּנָפָיו מֵעָלָיִךְ,
מֵרִים וְנוֹשֵׂא אוֹתָךְ לִזְרוֹעוֹתַי
בְּנִמּוּסָיו הַדַּיְקָנִיִּים וּמִסְתּוֹרִיִּים:

בִּגְלַל זֶה אֲנִי שָׁר אֶל הַיּוֹם וְהַיָּרֵחַ,
אֶל הַיָּם, אֶל הַזְּמַן, אֶל כָּל כּוֹכְבֵי הַלֶּכֶת,
אֶל קוֹלֵךְ הַיּוֹמִי וְאֶל עוֹרֵךְ הַלֵּילִי.
י

Feb 292016
 

Hayim Gouri (1923 – )
Charm

I’ll be a charm, I’ll be good rumors
and stand with boundless patience
at sought and heeding doors
and lead unnatural deaths astray
like enchanters’ love
and be the hand laid over hurts
and be by night the complaint department, open and lit up,
and nearly be
and be your life hung by a thread.

חיים גורי
קמיע

 
אֶהְיֶה קָמֵיעַ, אֶהְיֶה שְׁמוּעוֹת טוֹבוֹת
וְאֶעֱמֹד בְּסַבְלָנוּת אֵין קֵץ
לְיָד דְּלָתוֹת שֶׁתִּתְבַּקֵּשְׁנָה וְתֶעְתַּרְנָה
וְאוֹלִיךְ שׁוֹלָל אֶת הַמִּיתוֹת הַמְשֻׁנּוֹת
כְּמוֹ אַהֲבַת הָאַשָׁפִים
וְאֶהְיֶה הַיָּד הַנָּחָה עַל הַכְּאֵבִים
וּבַלַּיְלָה אֶהְיֶה לִשְׁכַּת תְּלוּנוֹת פְּתוּחָה וּמוּאָרָה
וְאֶהְיֶה כִּמְעַט
וְאֶהְיֶה חַיַּיִךְ הַתְּלוּיִים עַל חוּט הַשַּׂעֲרָה.
י

Feb 262016
 

Pablo Neruda
Soneto XLVIII

Dos amantes dichosos hacen un solo pan,
una sola gota de luna en la hierba,
dejan andando dos sombras que se reúnen,
dejan un solo sol vacío en una cama.

De todas las verdades escogieron el día:
no se ataron con hilos sino con un aroma,
y no despedazaron la paz ni las palabras.
La dicha es una torre transparente.

El aire, el vino van con los dos amantes,
la noche les regala sus pétalos dichosos,
tienen derecho a todos los claveles.

Dos amantes dichosos no tienen fin ni muerte,
nacen y mueren muchas veces mientras viven,
tienen la eternidad de la naturaleza.

פבלו נרודה
סונט מ״ח


שְׁנֵי אֲהוּבִים מְאֻשָּׁרִים עוֹשִׂים לֶחֶם אֶחַד,
טִיפַּת־סַהַר יְחִידָה בַּדֶּשֶׁא,
מַשְׁאִירִים בְּלֶכְתָּם שְׁנֵי צְלָלִים מִתְמַזְּגִים,
מַשְׁאִירִים בַּמִּטָּה שֶׁמֶשׁ רֵיקָה יְחִידָה.

מִתּוֹךְ כָּל הָאֲמִתּוֹת בָּחְרוּ הֵם בַּיּוֹם:
כָּבְלוּ אוֹתוֹ לֹא בַּחֲבָלִים אֶלָּא בְּנִיחוֹחַ,
אֶת הַשָּׁלוֹם אוֹ הַמִּילִים אֵינָם קָרְעוּ לִגְזָרִים.
אָשְׁרָם הוּא מִגְדָּל שָׁקוּף.

אֶת שְׁנֵי הָאֲהוּבִים מְלַוִּים יַיִן וַאֲוִיר,
הַלַּיְלָה מַגִּישׁ לָהֶם אֶת עֲלֵי־כּוֹתָרְתוֹ הַשְֹּמֵחִים,
לָהֶם זְכוּת לְכָל פִּרְחֵי הַצִּפֹּרֶן.

לִשְׁנֵי אֲהוּבִים מְאֻשָּׁרִים אֵין קֵץ וְאֵין מָוֶת,
נוֹלְדִים וְדּוֹעֲכִים הֵם פְּעָמִים רַבּוֹת בְּחַיֵיהֶם,
לָהֶם חַיֵי־נֶצַח שֶׁל הַטֶּבַע.
י

Feb 242016
 

Yehuda Amiḥai (1924 – 2000)
Spy

Many years past
I was sent
to surveil the land
beyond thirty.

There I remained,
not returning to my handlers,
so I wouldn’t have
to tell them
of this land
and I wouldn’t need
to lie.

יהודה עמיחי
מרגל


לִפְנֵי הַרְבֵּה שָׁנִים
נִשְׁלַחְתִּי
לְרַגֵּל אֶת הָאָרֶץ
מֵעֵבֶר לְגִיל הַשְּׁלֹשִֹים.

נִשְׁאַרְתִּי בָּה
וְלֹא חָזַרְתִּי אֶל שׁוֹלְחַי,
שֶׁלֹא אֶצְטָרֵךְ
לְסַפֵּר לָהֶם
עַל הָאָרֶץ הַזֹּאת
וְלֹא אֶצְטָרֵךְ
לְשַׁקֵּר.
י

Feb 232016
 

Yehuda ha-Levi (1075? – 1141?)
The Beauty Who Gilds Her Adornments

The beauty who gilds her adornments
with the light from the strand ’round her neck –
myrtles strained to surround the place where she lay
for they yearned for the scent of her oils.
How lovely her crimsoning brightness
from under the greens of her clouds –
the moment the sun so ashamed hid its face
it sent clouds so they’d cover her own.

יהודה הלוי / يهوذا اللاوي
יפה תייפה שהרוניה

 
יָפָה תְיַפֶּה שַׂהֲרֹנֶיהָ
אוֹר הָעֲנָק מִצַּוְרֹנֶיהָ
סַבּוּ הֲדַסִּים אֶת מְסִבָּתָהּ
כּי חָמְדוּ רֵיחַ שְׁמָנֶיהָ
יָפוּ אֲדַמְדַּמֵּי מְאוֹרֶיהָ
תַּחַת יְרַקְרַקֵּי עֲנָנֶיהֶ
חַמָּה בְּעֵת הִתְעַלְּמָה שָׂמָה
עָבוֹת מְקוֹם עָבוֹת לְפָנֶיהָ.י

Feb 212016
 

Hayim Gouri (1923 – )
Her Ongoing Beauty

Her ongoing beauty.
Cities consumed by decay
and plagues that swept through.
We learned the hard way.
Her ongoing beauty.

Returning to hunger.
As long as there remains something
for writing her praises,
a hand still extended.
Her ongoing beauty.

Like the day after night
until it declines
she’s set
and in the window before the horizon of fire
her ongoing beauty.

Thus far not so bad.
Stand by me, alongside these fears
alongside silence and suspicion,
with her warmth for me,
her ongoing beauty.

With her, by God’s grace.
And what’s clear,
what discovers Americas in darkness,
even given these depths,
her ongoing beauty.

And still clinging to her
and betting on her until nothing remains.
Her ongoing beauty – – –

חיים גורי
יפיה הנמשך

 
יָפְיָהּ הַנִּמְשָׁךְ.
עָרִים שֶׁהָיוּ לְמַאֲכֹלֶת
וּמַגֵּפוֹת שֶׁעָבְרוּ.
לָמֲדְנוּ בַּדֶּרֶךְ הַקָּשָׁה.
יָפְיָהּ הַנִּמְשָׁךְ.
 
שָׁבִים אֶל הָרָעָב.
כָּל עוֹד עֲדַיִן שָׁם
כּוֹתֵב תְּהִלּוֹתֶיהָ,
יָד פְּרוּשָׂה.
יָפְיָהּ הַנִּמְשָׁךְ.
 
כְּמוֹ הַיּוֹם הַבָּא אַחַר הַלַּיְלָה
וְעַד פְּנוֹתוֹ
נִתֶּנֶת
וּבַחַלּוֹן מוּל אֹפֶק הַשְּׂרֵפָה
יָפְיָהּ הַנִּמְשָׁךְ.
 
לֹא גְּרוּעָה עֲדֶנָּה.
הַיִי לִי עִם הַמּוֹרָאִים הַלָּלוּ
עִם הַשְּׁתִיקוֹת וְהַחֲשָׁד
עוֹמֶדֶת בְּחֻמָּהּ לִי,
יָפְיָהּ הַנִּמְשָׁךְ.
 
אִתָּהּ, בְּחֶסֶד אֱלֹהִים.
וְהַיָּדוּעַ
וְהַמְגַלֶּה אָמֶרִיקוֹת בַּחֲשֵׁכָה,
עִם הַמְּצוּלוֹת הָאֵלֶּה,
יָפְיָהּ הַנִּמְשָׁךְ.
 
וְעֲדַיִן נֶאֱחָז בָּהּ
וּמְהַמֵּר עָלֶיהָ עַד אֵין שָׁם.
יָפְיָהּ הַנִּמְשָׁךְ – – –
י

Feb 182016
 

Avot Yeshurun (1904 – 1992)
There’ll Come a Day

There’ll come a day when none shall read my mother’s letters.
I’ve a whole box of them.
Not whose they are,
not a word.

There’ll come a day when none shall take them in hand.
There’s a bundle and then some.
They’ll say: a scrap,
and nothing more.

And on that day I’ll take them to the Bar Kochba caves
to gather them in the dust. The world gone by
won’t study there a
mother tongue.

אבות ישורון
יום יבוא

 
יוֹם יָבוֹא וְאִישׁ לֹא יִקְרָא מִכְתָּבִים שֶׁל אִמִּי.
יֵשׁ לִי מֵהֶם חֲבִילָה.
לֹא שֶׁל מִי
וְלֹא מִלָּה.
 
יוֹם יָבוֹא וְאִישׁ לֹא יִקַּח אוֹתָם לַיָּד.
יֵשׁ מֵהֶם צְרוֹר וְהוֹתֵר.
יֹאמְרוּ: נְיָר פִּסַּת
וְלֹא יוֹתֵר.
 
בַּיוֹם הַהוּא אֲבִיאֶם אֶל מְעָרַת בַּר כּוֹכְבָא
לְהַעֲלוֹתָם בָּאָבָק. הָעוֹלָם הַקּוֹדֵם
לֹא יַחְקֹר בָּהּ
שְׁפַת אֵם.
י

Feb 162016
 

T. Carmi (1925 – 1994)
Nows

This diving down
to find our tracks
in miry flesh.

(You, nude, on the windowsill;
the night could not have supposed
there was such a thing as shame.)

This diving down
like a flashlight’s shadow
gone begging door to door.

(Stripped bare, on the sofa:
the room could not have guessed
what guilt was.)

This diving down

ט. כרמי
עכשוים

 
הַצְּלִילָה הַזֹּאת
לִמְצֹא אֶת עִקְּבוֹתֵינוּ
בַּבָּשָׂר הַטּוֹבְעָנִי.
 
(בְּעֵירֻמֵּךְ, עַל אֶדֶן־הַחַלּוֹן;
הַלַּיְלָה לֹא שִׁעֵר
כִּי יֵשׁ קָלוֹן.)
 
הַצְּלִילָה הַזֹּאת
כְּצֵל־פַּנָּס הַמְחַזֵּר
עַל הַפְּתָחִים.
 
(פְּשׁוּטָה־מִכֹּל, עַל הַסַּפָּה;
הַחֶדֶר לֹא נִחֵשׁ
מַהִי חֶרְפָּה.)
 
הַצְּלִילָה הַזֹּאת
י