Oct 262016
 

Ḥayim Naḥman Bialik (1873 – 1934)
Upon My Return

There once more: an old man wasted,
Withered, wrinkled face decaying,
Trembling leaf-like, dry straw’s shadow,
Wand’ring over books, still swaying.

There once more: a woman wasted,
Sewing, stitching every stocking,
Mouth still filled with oaths and curses,
Lips forever moving, mocking.

And as ever, never stirring,
By the stove the housecat’s dozing,
Wrapped in reveries, dreaming notions,
Treaties with the mice proposing.

And as ever, in the darkness
Of the corner, ever wider,
Filled with turgid housefly corpses,
Stretch the weavings of the spider…

You’re the same, old age still aging,
Never novel, change-defying;
I shall come and live among you —
Rot beside you, putrefying!

חיים נחמן ביאליק
בתשובתי


שׁוּב לְפָנַי: זָקֵן בָּלֶה,
פָּנִים צֹמְקִים וּמְצֹרָרִים,
צֵל קַשׁ יָבֵשׁ, נָד כְּעָלֶה,
נָד וָנָע עַל-גַּבֵּי סְפָרִים.

שׁוּב לְפָנַי: זְקֵנָה בָלָה,
אֹרְגָה, סֹרְגָה פֻזְמְקָאוֹת,
פִּיהָ מָלֵא אָלָה, קְלָלָה,
וּשְׂפָתֶיהָ תָּמִיד נָעוֹת.

וּכְמֵאָז לֹא מָשׁ מִמְּקוֹמוֹ
חֲתוּל בֵּיתֵנוּ – עוֹדוֹ הֹזֶה
בֵּין כִּירַיִם, וּבַחֲלוֹמוֹ
עִם-עַכְבָּרִים יַעַשׂ חֹזֶה.

וּכְמֵאָז בָּאֹפֶל מְתוּחִים
קוּרֵי אֶרֶג הָעַכָּבִישׁ
מְלֵאֵי פִּגְרֵי זְבוּבִים נְפוּחִים
שָׁם בַּזָּוִית הַמַּעֲרָבִית…

לֹא שֻׁנֵּיתֶם מִקַּדְמַתְכֶם,
יָשָׁן נוֹשָׁן, אֵין חֲדָשָׁה; –
אבֹא, אַחַי, בְּחֶבְרַתְכֶם!
יַחְדָּו נִרְקַב עַד-נִבְאָשָׁה!
י

Jul 282016
 

Apparently he wrote this one about someone who had worn his clothes without permission.

Immanuel of Rome (1261 – 1328)
Behold This Base Villain

Behold this base villain, his fate should be bitter;
O Heaven, expose his sins, grant me your favors!
He has his own flocks, yet if lamb were his fancy,
He’d steal from a pauper the fruit of his labors;
His foreskin, he fears, might get worn out and fail him —
Instead he would much rather fuck with his neighbor’s.

עמנואל הרומי
ראו נבל

 
רְאוּ נָבָל יְהִי רַע אַחֲרִיתוֹ
וְשָׁמַיִם יְגַלּוּ אֶת עֲווֹנוֹ
אֲשֶׁר לוֹ צֹאן וְכִבְשַֹת רָשׁ יְאַוֶּה
לְקַחְתָּהּ לוֹ בְחֶמְלָתוֹ לְצֹאנוֹ
וְלוֹ עָרְלָה וְמִיִּרְאַת בְּלוֹתָהּ
יְאַו לִבְעֹל בְּמוֹ עָרְלַת שְׁכֵנוֹ.
י

Feb 232016
 

Yehuda ha-Levi (1075? – 1141?)
The Beauty Who Gilds Her Adornments

The beauty who gilds her adornments
with the light from the strand ’round her neck –
myrtles strained to surround the place where she lay
for they yearned for the scent of her oils.
How lovely her crimsoning brightness
from under the greens of her clouds –
the moment the sun so ashamed hid its face
it sent clouds so they’d cover her own.

יהודה הלוי / يهوذا اللاوي
יפה תייפה שהרוניה

 
יָפָה תְיַפֶּה שַׂהֲרֹנֶיהָ
אוֹר הָעֲנָק מִצַּוְרֹנֶיהָ
סַבּוּ הֲדַסִּים אֶת מְסִבָּתָהּ
כּי חָמְדוּ רֵיחַ שְׁמָנֶיהָ
יָפוּ אֲדַמְדַּמֵּי מְאוֹרֶיהָ
תַּחַת יְרַקְרַקֵּי עֲנָנֶיהֶ
חַמָּה בְּעֵת הִתְעַלְּמָה שָׂמָה
עָבוֹת מְקוֹם עָבוֹת לְפָנֶיהָ.י

Jun 152015
 

A fun, complex rhyme scheme that doesn’t work in English. C’est la vie.

Yitzḥak ha-Seniri (12th century – 13th century)
God, May You Wake Up and See

Oh God, may you wake up and see
  How strife surges among your dejected,
Breaching houses and walls; while your weary flock
  Broken wanders the wild, untended.

Your meek one foresees cruel temptations
  But trusts in your most holy name;
Living God, pray, how long shall you slumber
  Through Edom and Araby’s glad exultations?

Oh dove, you whose hopes lie with me
  I see how in bondage you dwell;
Exult freely in glory, forget your distress
  Await me, my daughter, your reward is with me!

Your nesting dove sets out and flies
  Beset by the ice and the cold;
In the desert the crows lie in wait for the dove;
  God, redeem me! her heart wails and cries.

Those who seek me should hold their heads high,
  For monarchs come bearing a gift;
My flock I’ll bring in, my shrines I’ll rebuild,
  I’ll seek out the root of the son of Yishai.

Oh build up your Temple, reclaim
  Zion’s towers, to weaken my strife,
Restore her; I’ll dwell, a choice lamb from the flock,
  With you in your halls to extol your great name.

יצחק השנירי
האל העירה וראה

 
הָאֵל הָעִירָה וּרְאֵה
 צַר עַל עַם שָׁפָל יִגְאֶה
פּוֹרֵץ גֶּדֶר חֶדֶר עֵדֶר הַנִּלְאֶה
 נָע בַּמִּדְבָּר נִשְׁבָּר בַּבַּר אֵין רוֹאֶה
 
צָעִיר חוֹזֶה מַדּוּחַ
 וּבְשֵׁם קָדְשָׁךְ בָּטוּחַ
אֵל חַי כַּמָּה שַׁמָּה לָמָּה יָנוּחַ
 גַּם יִתְעַדַּן חֶמְדָּן וּמְדָן עִם שׁוּחַ
 
יוֹנָה כִּי בִי תּוֹחַלְתֵּךְ
 רָאִיתִי בִּשְׁבִי שִׁבְתֵּךְ
גָּאוֹן נִפְשִׁי חָפְשִׁי וּנְשִׁי צוֹק עִתֵּךְ
 חכִּי בִּתִּי עִתִּי אִתִּי מַשְׂכֻּרְתֵּךְ
 
נוֹסְעָה יוֹנָתָךְ חוֹנָה
 בִּכְפוֹר וּבְקֶרַח לָנָה
גַּם בַּחֹרֶב עוֹרֵב אוֹרֵב לַיּוֹנָה
 לִבָּהּ שׁוֹאֵל מֵאֵל גּוֹאֵל יָבוֹא נָא
 
רֹאשׁ יִשְׂאוּ בָּנִים דּוֹרְשַׁי
 יוֹבִילוּ מְלָכִים שַׁי
צֹאנִי אֶקְנֶה אֶפְנֶה אֶבְנֶה מִקְדָּשַׁי
 אֶהְיֶה דּוֹרֵשׁ שֹׁרֶשׁ יוֹרֵשׁ בֶּן יִשַׁי
 
וּבְנֵה מִקְדָּשׁ וּמִגְדַּל
 צִיּוֹן וּכְבוֹד צַר יִדַּל
אוֹתָהּ הָשֵׁב אֵשֵׁב יֵשֵׁב שֶׂה נִבְדָּל
 תּוֹךְ אוּלַמָּךְ עִמָּךְ וּשְׁמָךְ יִתְגַּדַּל
י

Feb 062015
 

Yehuda Matzliaḥ Padova (Leon Prospero Padova) (? – 1728)
A World Inverted

O unschooled man who comes and goes before me,
Draw near and hear from me these admonitions:
My ev’ry word is just, without a defect,
Your soul shall draw from every sound its comfort.
See how this world withholds from you unfairly
Eternal peace and rest and also seizes
Your mind; your strength it casts into the chasm,
And there all pride on bended knee is humbled.

O hear you well, my words are not yet swallowed:
For are you not the man who once considered
Himself above all living souls, deserving
Obeisance from the world, with might tight-girded?
The beasts and creatures heeded all your orders,
The buds and blossoms you plucked by the handful,
And earth’s mute stones with scorn you freely trampled,
but unrevealed to you: the hidden meaning.

Unveil your wisdom’s eyes so truth they’ll follow;
Regard your strength and glory as if broken.
Indeed, upon your back will thickets thicken,
The grass will overgrow the place you’re buried,
And with no shame at all will sink its roots in,
And thistles’ thorns will fill your former dwelling
And silent stones o’er which you once went striding
Will be piled up above your head forever.

O Man, do you not stir with wrath and ire?
And do you not berate all those created
Subservient to you? Now see how fearless
At times like this they’ve all worked to restrain you!
And where are all your holdings and your legions?
And where are men’s delights once held so dearly?
How woefully into their graves they’ve fallen,
Their light goes dim and their bright flame’s extinguished.

I stand as keystone, calling out with purpose;
With reasoned words I’ll be the nations’ banner.
The tongues of men cleave firmly to their palates,
Their mouths won’t open, bellowing like thunder,
Instead they mutely stand with lips gone rotten.
Now heed me, for I lead the way with honor:
Should men be high of heart? When wrath befalls them
Salvation flees and settles far beyond them.

And so should men take heed of this instruction
And leave their births a distant recollection,
Will not this tiny drop they’ve drawn start flowing,
And will they not then scorn and leave their homelands?
Their hearts, uncircumcised, and heads are humbled
The moment that they see their doom is fated;
Instead they’ll rush to take this path I’ve shown them,
Then rise to Eden gleeful and rejoicing.

יהודה מצליח פאדובה
עולם הפוך

 
אֱנוֹשׁ עוֹבֵר וָשָׁב וְאֵין לוֹ דָעַת
קְרַב אֶצְלִי וּשְׁמַע דְּבַר תּוֹכָחַת
בְּצֶדֶק אִמְרֵי פִי בְּלִי מִגְרָעַת
בְּמוּסָרָם תִּמְצָא לְנַפְשָׁךְ נָחַת
רְאֵה כִּי תֵבֵל מִמְּךָ מוֹנַעַת
שְׁלֵמוּת הַנִּצְחִית וְגַם לוֹקָחַת
גְּאוֹן עֻזְּךָ תּוֹרִיד בְּאֵר הַשָֹּחַת
וְשָׁם הִנֵּה כָּל גַּאֲוָה נִכְנָעַת.
 
שְׁמַע הַקְשֵׁב כִּי לֹא דְבָרַי לָעוּ
הֲלֹא אַתָּה הָאִישׁ אֲשֶׁר חָשַׁבְתָּ
עֲלוֹת עַל כָּל בִּרְיוֹת וְלָךְ יִכְרָעוּ
בְּרוּאֵי כָל עוֹלָם וְעֹז אָזַרְתָּ
בְּהֵמוֹת עִם חַיּוֹת לְךָ נִשְׁמָעוּ
וְצִצִּים וּפְרָחִים בְּיָד כָּרָתָּ
וְלִי אֶבֶן דּוּמָם בְּבוּז רָמַסְתָּ
וְסוֹדוֹת תַּכְלִית לֹא לְךָ נוֹדָעוּ.
 
פְּקַח עֵינֵי שִׂכְלָךְ אֱמֶת יִדְרשׁוּ
רְאֵה עֻזְּךָ נִשְׁבַּר וְתִפְאַרְתֶּךָ
עֲלֵי גַבְּךָ הֵן חוֹרְשִׁים יַחְרשׁוּ
עֲשָׂבִים עוֹלִים עַל רְפִידָתֶךָ
בְּאֵין מַכְלִים דָּבָר הֲלֹא יִשְׁרשׁוּ
וְקוֹץ דַּרְדַּר הֵן מָלְאוּ בָתֶּיךָ
וְדוֹמָמִים, מִדְרַס הֲלִיכָתֶךָ,
זְקוּפִים עַל רֹאשְׁךָ וְלֹא יָמוּשׁוּ.
 
הֲלֹא תֵעוֹר אָדָם בְּאַף חֵמָתָה
הֲלֹא תִגְעַר בִּרְיוֹת אֲשֶׁר נוֹצָרוּ
כְּנוּעִים לָךְ אֵיכָה בְּלִי אֵימָתָה
לְעֵת כָּזֹאת כֻּלָּם בְּךָ עָצָרוּ
וְאַיֵּה בֵית מִדּוֹת וְחֵיל חוֹמָתָה
וְאָן חֶמְדַּת אִישִׁים אֲשֶׁר אָצָרוּ
וְאֵיךְ תּוֹךְ קֶבֶר זֶה בְּאוֹי נִסְגָּרוּ
הֲדַר אוֹרָם נִדְעַךְ וְנֵר כָּבָתָה.
 
אֲנִי אֶבֶן רֹאשָׁה בְּקוֹל אֶזְעָקָה
לְנֵס עַמִּים אֶעְמֹד בְּדִבְרֵי טָעַם
לְשׁוֹן אָדָם כָּעֵת לְחֵיךְ דָּבָקָה
וְלֹא יִפְתַח פִּיהוּ בְּקוֹל אוֹ רָעַם
לְבַד יַעְמֹד דּוּמָם בְּפֶה נָמָקָּה
רְאוּ כִּי לִי מִשְׂרָה וְלִי הַנֹּעַם
וּמַה יִגְבַּהּ לֵב אִישׁ וּבְעֵת הַזַּעַם
יְשׁוּעָה מֶנּוּ נָסְעָה רָחָקָה.
 
בְּכֵן אִישִׁים מוּסָר הֲלֹא יִקָּחוּ
וְלֵדָתָם תִּהְיֶה לְזֵכֶר לָמוֹ
הֲלֹא טִפָּה קַלָּה אֲשֶׁר קָלָחוּ
סְרוּחָה מוֹלַדְתָּם אֲזַי יִכְלָמוּ
לְבָבָם הֶעָרֵל וְרֹאשׁ יִשָּׁחוֹ
בְּעֵת יֶחְזוּ כִּי נוֹפְלִים יִתָּמּוּ
לְדַרְכָּם זוֹ קַל חִישׁ בְּצֵיד יַקְדִּימוּ
אֲזַי יַעְלוּ עֵדֶן וְשֶׁם יִשְׂמָחוּ.
י

Feb 052015
 

Shlomo ibn Gabirol (1021? – 1058?)
Black of Hair

Black of hair yet he’s ruddy and bronzed
  Though desired, his bearing’s all pride
As if lust he disdains and forbears
  Neither hoped for nor paid any mind
Have you e’er seen a man hate his loves
  When for rivals he yearns and he pines?
My beloved’s sweet words have more worth
  Than clear emeralds or silver’s bright shine
In dark night may you gaze at his cheek
  And envision the flick’ring of fire.

שלמה אבן גבירול / سليمان ابن جبيرول
שער שחור

 
שְׂעַר שָׁחֹר וְהוּא אָדֹם וּמֻצְהָב / וְחֵשֶׁק לַנְּפָשׁוֹת בּוֹ וְרָהַב
אֲשֶׁר כָּל-חֹֽשְׁקוֹ שָׂנֵא וּבִלַּע / וְלֹא נָתַן רְצוֹן נַפְשׁוֹ וְיָהָב
הֲרָאִיתָ אֱנוֹשׁ יִשְׂנָא אֲהוּבָיו / וְאֶת-מִתְקוֹמֲמָיו חָשַׁק וְאָהַב
יְדִידִי טוֹב דְּבַר-פִּיו מִבְּדֹלַח / וּמִשֹּׁהַם וּמִכֶּסֶף וְזָהָב
בְּחשֶׁךְ לַֽיְלָה הַבֵּט לְלֶחְיוֹ / תְּדַמֶּנּוּ לְלַפִּיד אוֹ לְלָהַב.
י

Feb 052015
 

David Frishman (1859 – 1922)
Darkness

Not day, yet not night: the whole of my life
in twilight bemired.
What was not, what won’t be, that was all
I desired.

A slow lingering gloaming — and only at times
stirring with yearning.
Then rubbing my eyes: the darkness. But one edge of heaven
red as if burning.

I’d peer with eyes shielded: could this be the evening?
Or dawn in the sky?
I knew not, I knew not, if I was beginning
or the end had drawn nigh.

I loved not, nor hated. Oh God, God above!
The worthy are vying,
toiling around me, teeming and storming,
ten thousand crying,

one wheel scrapes another, the whole machine creaking;
the world will persist.
But what here is for me and who here is for me,
does my life yet exist?

דוד פרישמן
עלטה

 
לֹא יוֹם אַף לֹא לַיְלָה: דִּמְדּוּמִים הָיוּ
חַיָּי.
וְזֶה אֲשֶׁר-לֹא הָיָה וְזֶה אֲשֶׁר לֹא יִהְיֶה –
הָיָה מַאֲוַיָּי.
 
בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת אָרֹךְ אֶחָד – וְרַק לִרְגָעִים
יֵשׁ כִּי אִנָּעֵר.
אֲשַׁפְשֵׁף עֵינַי: עֲלָטָה. אַךְ פְּאַת-שָׁמַיִם אֶחָת
אֲדֻמָּה עַד-לְבָעֵר.
 
אַבִּיט וְכַף לֶעָיִן: הַאִם הוּא לִפְנוֹת-עֶרֶב?
הַאִם לִפְנוֹת-שַׁחֲרִית?
לֹא אֵדָע. וְלֹא אֵדַע אִם עַתָּה רַק אָחֵל
אוֹ אִם זֶה כְּבָר אַחֲרִית.
 
לֹא אָהַבְתִּי וְלֹא שָׂנֵאתִי. הוֹי אֵלִי, אֵלִי!
אַלְפֵי אַלְפֵי זוֹכִים
עֲמֵלִים עַל כָּל סְבִיבִי וְהוֹמִים פֹּה וְרוֹעֲשִׁים,
וְרִבְבוֹת אֻמְלָלִים בּוֹכִים,
 
וְגַלְגַּל מְנַסֵּר גַּלְגַּל וְשׁוֹרֶקֶת כָּל הַמְּכוֹנָה
וְהָעוֹלָם חַי וְקַיָּם.
אַךְ מַה-לִּי פֹּה אֲנִי וּמִי לִי פֹּה אֲנִי,
וְחַיַּי אַיָּם?
י

Transliteration/תעתיק:

Lo yoym af lo láiloh: dimdúmim hóyo
kháyai.
Ve-zéh ‘ashér hóyoh ve-zéh ‘ashér lo yíyeh —
hóyoh ma’aváyai.

Bein ha-shmóshoys óroykh ékhod — ve-rák lirgó’im
yeish ki inó’eir.
Asháfshef éinai: alótoh. Akh pe’ás shomáyim ékhas
adúmoh ad levó’eir.

Ábit ve-kháf le-óyin: ha-ím hu lífnoys érev?
Ha-ím lífnoys shákhris?
Lo éido. Ve-lo éida im átoh rak ókhel
o im zeh kvór ákhris.

Lo ohávti ve-lo sonéisi. Hoy éili, éili!
Álfei álfei zóykhim
améilim al kol svívi ve-hóymim poh ve-róyshim,
ve-rívevoys umlólim bóykhim,

ve-gálgal menáseir gálgal ve-shoyrékes kol hamkhóynoh
ve-ho-óylom khai ve-káyom.
Ákh mah li po aní u-mí li poh ‘aní,
ve-kháyai áyom?

Feb 042015
 

Shmuel ha-Nagid (993 – 1056?)
Whenever One Requires My Aid

Whenever one requires my aid
As if for his king are his words of praise;
But if ever I should call on him
With jeers and scorn am I repaid!

שמואל הנגיד / إسماعيل بن النغريلة
אשר צריך

 
אֲשֶׁר צָרִיךְ לְעֶזְרָתִי
כְּמוֹ מַלְכּוֹ יְרַצֵּנִי
וְיִלְעַג לִי אֲשֶׁר צָרִיךְ
אֲנִי אֵלָיו וְיִבְזֵנִי.
י

Transliteration/תעתיק:

‘Ashér tzaríkh le-ʕezratí
Kemó malkó yeratzéini
Ve-yilʕág li ‘ashér tzaríkh
‘Aní ‘eiláv ve-yivzéini.

Jan 292015
 

Shaul Tchernichovsky (1875 – 1943)
Above Lifeless Plains

Above lifeless plains,1 ev’ry valley forsaken,
The heavens hung darkly, their majesty taken,
So dreary and hollowing, wroth as if cheated,
By woe become apathy drained and depleted.

What’s proffered beneath? Sylvan tombs, deep beclouded?
All silent, abandoned, like dead men beshrouded;
If not time’s own sepulchres, ages now ended,
Has being’s vitality passed on expended?

And where are the living? A thorn’s shadow quiv’ring,
The tracks of a wolf, starving, straying and shiv’ring?
A kurgan forgotten, stone Scythian safeguard,
Which my heart beheld with relief in the graveyard.

Expanses around me! The heavens’ wide hollows,
And those of the earth which the night eager swallows!
Fine strings wrap around the heart, wounded and speechless,
Alone in the distance, exiled in the reaches———

שאול טשרניחובסקי
על ערבות מתות

 
עַל עֲרָבוֹת מֵתוֹת, גַּיְא וָגַיְא שׁוֹמֵמִים,
נִתְלוּ הַשָּׁמַיִם כֵּהִים, חִדְלֵי-אֵימִים,
נוּגִים וּמִתְרוֹקְנִים, זְעוּמִים כְּאִלּוּ רִמּוּם,
יְגֵעִים מִתּוֹךְ יֵאוּשׁ הָפַךְ וְהָיָה שִׁעְמוּם.
 
מַה זֶּה יֻצַּע תַּחְתַּי: קִבְרוֹת-יַעַר? שִׂיחִים?
הַכֹּל הַכֹּל שׁוֹמֵם, דּוֹמֵם וּבְתַכְרִיכִים
אִם לֹא קִבְרוֹת-הַזְּמָן פֹּה וְעִדָּנִים סָפוּ,
כֹּחוֹת-הַהֲוָיָה חָלְפוּ וַיִּיעָפוּ?!
 
וְאַיֵּה הֵם הַחַיִּים? וְלוּ צֵל-קַל שֶׁל אָטָד,
עִקְּבוֹת זְאֵב שֶׁרָעַב וְתָעָה וּבְקוֹר רָטַט?
אוֹ גַל נִשְׁכָּח וְעָלָיו אֶבֶן-סְקִיטִים-גּוֹלָם –
וְרָאָה לִבִּי וְרָוַח לוֹ בְּבֵית-הָעוֹלָם.
 
מֶרְחַב סָבִיב! מֶרְחַב הַשָּׁמַיִם מַעְלָה,
מֶרְחָב לָאֲדָמָה נִבְלַע בְּזֶה שֶׁל לַיְלָה!
וְהַלֵּב הַכּוֹאֵב נִתְפָּשׂ בְּנִימִים דַקִּים
יְחִידִי בַּמֶּרְחַבְיָה, גּוֹלֶה בַּמֶּרְחַקִּים – – –
י

Transliteration/תעתיק:

Al aróvoys méisoys, gai va-gái shoyméimim,
Níslu ha-shomáyim kéihim, khídlei éimim,
Núgim u-misróyknim, ze’úmim kílu rímum,
Yegéi’im mi-tóykh yéi’ush hófakh ve-hóyo shímum.

Mah zeh yútza tákhti: kívroys yá’ar? Síkhim?
Ha-kóyl ha-kóyl shóymeim, dóymeim u-ve-sakhríkhim
Im lo kívroys ha-zmán po ve-idónim sófu,
Kóykhot ha-havóyoh khólfu va-yi’ófu?!

Ve-áyeih heim ha-kháyim? Ve-lú tzéil-kal shel ‘ótod,
Íkvoys zev she-ró’av ve-tó’oh uv-kóyr rótat?
Oy gal níshkakh ve-‘ólov éven skítim góylom —
Ve-ró’oh líbi ve-róvakh loy be-véis ho-óylom.

Mérkhav sóviv! Mérkhav ha-shomáyim máloh,
Mérkhav lo-adómoh nívla be-zéh shel láiloh!
Ve-ha-léiv ha-kóyeiv níspos be-nímim dákim
Yekhídi ba-merkhávyoh, góyleh ba-merkhákim ———

  1. In southern Russia, to the north of the Black Sea.
Jan 202015
 
Berry Sakharof and Rea Mokhiach - Shfal Ruaḥ

Shlomo ibn Gabirol (1021? – 1058?)
Cowed in Spirit

Cowed in spirit, with bended knees and bowed back,
I come to you burdened with great fear and dread.
In your mighty presence, I seem to myself
As a miniscule worm that crawls in the dirt.
Does the fullness of earth, whose expanse knows no end,
Praise you like I do, and what are its means?
The angels on high can’t encompass your splendor —
And that being true, how much less then could I!
The font of my wisdom, my God, I’ll seek out,
Who garners the praise of the souls of all life.

שלמה אבן גבירול / سليمان ابن جبيرول
שפל רוח

 
שְׁפַל רוּחַ, שְׁפַל בֶּרֶךְ וְקוֹמָה,
אֲקַדֶּמְךָ בְּרֹב פַּחַד וְאֵימָה.
לְפָנֶיךָ אֲנִי נֶחְשָׁב בְּעֵינַי
כְּתוֹלַעַת קְטַנָּה בָאֲדָמָה.
מְלֹא עוֹלָם, אֲשֶׁר אֵין קֵץ לְגָדְלוֹ,
הֲכָמֹנִי יְהַלֶּלְךָ, וּבַמֶּה?
הֲדָרְךָ לֹא יְכִילוּן מַלְאֲכֵי‑רוֹם ‑
וְעַל אַחַת אֲנִי כַּמָּה וְכַמָּה!
אֲשַׁחֵר אֵל בְּרֵאשִׁית רַעֲיוֹנַי
אֲשׁר לִשְׁמוֹ תְהַלֵּל כֹּל נְשָׁמָה.
י

Transliteration/תעתיק:

Shefál rúaḥ, shefál bérekh ve-qomáh,
‘Aqadémkha be-róv páḥad ve-‘eimáh.
Lefanéikha ‘aní neḥsháv be-ʕeinái
Ke-toláʕat qetanáh ba-‘adamáh.
Meló ʕolám, ‘ashér ein qeitz le-godló,
Ha-khamóni yehalélkha, u-va-méh?
Hadarkhá lo yekhilún mal’akhéi rom —
Ve-ʕal aḥát, ‘aní kámah ve-khámah!
‘Ashaḥéi ‘eil bereishít raʕayonái
‘Ashér lishmó tehaléil kol neshamáh.