Mar 102016
 
לשואלים איך אוהלי נטשתי

Pablo Neruda
No Hay Olvido (Sonata)

Si me preguntáis en dónde he estado
debo decir “Sucede”.
Debo de hablar del suelo que oscurecen las piedras,
del río que durando se destruye:
no sé sino las cosas que los pájaros pierden,
el mar dejado atrás, o mi hermana llorando.
Por qué tantas regiones, por qué un día
se junta con un día? Por qué una negra noche
se acumula en la boca? Por qué muertos?

Si me preguntáis de dónde vengo, tengo que conversar con cosas
  rotas,
con utensilios demasiado amargos,
con grandes bestias a menudo podridas
y con mi acongojado corazón.

No son recuerdos los que se han cruzado
ni es la paloma amarillenta que duerme en el olvido,
sino caras con lágrimas,
dedos en la garganta,
y lo que se desploma de las hojas:
la oscuridad de un día transcurrido,
de un día alimentado con nuestra triste sangre.

He aquí violetas, golondrinas,
todo cuanto nos gusta y aparece
en las dulces tarjetas de larga cola
por donde se pasean el tiempo y la dulzura.

Pero no penetremos más allá de esos dientes,
no mordamos las cáscaras que el silencio acumula,
porque no sé qué contestar:
hay tantos muertos,
y tantos malecones que el sol rojo partía,
y tantas cabezas que golpean los buques,
y tantas manos que han encerrado besos,
y tantas cosas que quiero olvidar.

פבלו נרודה
אין שכחה (סונטה)


אִם תִּשְׁאֲלִי אוֹתִי הֵיכָן הָיִיתִי
אֶהְיֶה חַיָּב לוֹמַר שֶׁ״זֶה קוֹרֶה.״
אֶהְיֶה חַיָּב לְדַבֵּר עַל הָאֲבָנִים הַמַּחְשִׁיכוֹת אֶת הָאֲדָמָה,
עַל הַנָּהָר הַמִּתְמַשֵּׁךְ עַד אָבְדָנוֹ:
אֵינֶנִּי יוֹדֵעַ דָּבָר מִלְבַד אֵלֶּה שֶׁאֲבוּדִים לַצִּפּוֹרִים,
אוֹ הַיָּם שֶׁנָּטַשְׁתִּי, אוֹ אֲחוֹתִי הַבּוֹכָה.
בִּשְׁבִיל מָה כָּל כָּךְ הַרְבֵּה מְקוֹמוֹת, בִּשְׁבִיל מָה
יוֹם מִשְׁתַּלֵּב בְּיוֹם? בִּשְׁבִיל מָה לַיְלָה שָׁחֹר
מְמַלֵּא אֶת פִּינוּ? בִּשְבִיל מָה הַמֵּתִים?

אִם תִּשְׁאֲלִי אוֹתִי מֵאַיִן בָּאתִי, אֶצְטָרֵךְ לְדַבֵּר בִּדְבָרִים
  שְׁבוּרִים,
בְּכֵלִים מַרִים מִדַּי,
בִּבְהֵמוֹת גְּדוֹלוֹת שֶׁנּוֹטִים לְהִרָקֵב
וּבִלְבָבִי הַמְּיֻסָּר.

אֵין אֵלֶּה זִכְרוֹנוֹת שֶׁהִצְטַלְּבוּ
אוֹ הַיּוֹנָה הַצְּהַבְהַבָה הַיְּשֵׁנָה בְּשִׁכְחָתֵנוּ;
אֵלֶּה פָּנִים מוּצָפוֹת דְּמָעוֹת,
אֶצְבָּעוֹת בַּגָּרוֹן,
וּמָה שֶׁנּוֹשֵׁר יַחַד עִם הֶעָלִים:
חשֶׁךְ הַיּוֹם שֶׁחָלַף לוֹ,
הַיּוֹם הַנִּזּוֹן מִדָּמֵינוּ הַנּוּגֶה.

הִנֵּה סִגָּלִיּוֹת, סְנוּנִיּוֹת,
כָּל הָאֲהוּבִים עָלֵינוּ, שֶׁנִּרְאִים
בְּסִדְרַת פִּתְקֵינוּ הַמְּתוּקִים
שֶׁדַּרְכָּם עוֹבְרִים זְמַן וּמְתִיקוּת.

אֲבָל אֵינֶנּוּ חוֹדְרִים מֵעֵבֶר לַשִּׁנַּיִם אֵלֶּה,
אֵינֶנּוּ לוֹעֲסִים אֶת הַקְּלִיפּוֹת הַנִּלְקָטִים עַל־יְדֵי הַשְּׁתִיקָה,
כִּי אֵינֶנִּי יוֹדֵעַ מָה לַעֲנוֹת:
יֵשׁ כָּל כָּךְ הַרְבֵּה מֵתִים,
וְכָל כָּךְ הַרְבֵּה סְכָרִים שֶׁאוֹתָם מַבְקִיעָה הַשֶּׁמֶשׁ הָאֲדֻמָּה,
וְכָל כָּךְ הַרְבֵּה רָאשִׁים נֶחְבַּטִים בַּסְּפִינוֹת,
וְכָל כָּךְ הַרְבֵּה יָדַיִם שֶׁעָטְפוּ נְשִׁיקוֹת,
וְכָל כָּךְ הַרְבֵּה דְּבָרִים שֶׁאוֹתָם אֲנִי רוֹצֶה לִשְׁכּוֹחַ.
י

Mar 032016
 

Pablo Neruda
Soneto XXXIV

Eres hija del mar y prima del orégano,
nadadora, tu cuerpo es de agua pura,
cocinera, tu sangre es tierra viva
y tus costumbres son floridas y terrestres.

Al agua van tus ojos y levantan las olas,
a la tierra tus manos y saltan las semillas,
en agua y tierra tienes propiedades profundas
que en ti se juntan como las leyes de la greda.

Náyade, corta tu cuerpo la turquesa
y luego resurrecto florece en la cocina
de tal modo que asumes cuanto existe

y al fin duermes rodeada por mis brazos que apartan
de la sombra sombría, para que tú descanses,
legumbres, algas, hierbas: la espuma de tus sueños.

פבלו נרודה
סונט ל״ד


אַתְּ בִּתּוֹ שֶׁל הַיָּם וּבַת־דּוֹדָתָהּ שֶׁל אֲזוֹבִית —
שַׂחְיָנִית, גּוּפֵךְ עָשֹוּי מַיִם טְהוֹרִים,
טַבָּחִית, דָּמֵךְ הוּא קַרְקַע חַי
וּדְרָכַיִךְ פִּרְחוֹנִיּוֹת וַעֲתִירוֹת־אֲדָמָה.

יוֹצְאוֹת עֵינַיִךְ אֶל הַמַּיִם וְנִשָּׂאִים הַגַּלִּים,
יָדַיִךְ אֶל הַקַּרְקַע, וְתוּפְחִים הַזְּרָעִים,
אַתְּ בַּעֲלַת נִכְסֵי מַיִם וַאֲדָמָה עֲמֻקִּים
הַמִתְאַחֲדִים בְּתוֹכֵךְ כְּמוֹ נֻסְחַת הָחֵמָר.

נַאיְאַד, אֶת גּוּפֵךְ חוֹתֵךְ הַטּוּרְקִיז
וְאָז יָקוּם לִתְחִיָּה, מְלַבְלֵב בַּמִּטְבַח
לְפִיכָךְ אַתְּ נוֹטֶלֶת עַל עַצְמֵךְ אֶת כָּל אֲשֶׁר קַיָּם

וּבַסּוֹף תָּנוּמִי מְחֻבֶּקֶת בֵּין זְרוֹעוֹתַי הָהוֹדְפוֹת
אֶת צְלָלֵי הָאֲפֵלָה כְּדֵי שֶׁתּנוּחִי —
יְרָקוֹת, אַצּוֹת, עִשְׂבֵי תִּבּוּל: קֶצֶף חֲלוֹמוֹתַיִךְ.
י

Mar 012016
 

Pablo Neruda
Soneto XLIX

Es hoy: todo el ayer se fue cayendo
entre dedos de luz y ojos de sueño,
mañana llegará con pasos verdes:
nadie detiene el río de la aurora.

Nadie detiene el río de tus manos,
los ojos de tu sueño, bienamada,
eres temblor del tiempo que transcurre
entre luz vertical y sol sombrío,

y el cielo cierra sobre ti sus alas
llevándote y trayéndote a mis brazos
con puntual, misteriosa cortesía:

Por eso canto al día y a la luna,
al mar, al tiempo, a todos los planetas,
a tu voz diurna y a tu piel nocturna.

פבלו נרודה
סונט מ״ט


זֶה הַיּוֹם: כְּבָר נִשְׁמַט כָּל הָאֶתְמוֹל
בֵּין אֶצְבְּעוֹת הָאוֹר וְעֵינֵי הַשֵּׁנָה,
יָבוֹא הַמָּחָר עִם פְּסִיעוֹתָיו הַיְּרֻקּוֹת:
אֵין לַעֲצוֹר אֶת נְהַר הַשַּׁחַר.

אֵין לַעֲצוֹר אֶת נְהַר יָדָיִךְ,
אֶת עֵינֵי שְׁנָתֵךְ, אֲהוּבָתִי,
אַתְּ רַעֲדַת הַזְּמַן הָעוֹבֵר
בֵּין אוֹר אֲנָכִי לְשֶׁמֶשׁ קוֹדֶרֶת,

וְהָרָקִיעַ סוֹכֵךְ כְּנָפָיו מֵעָלָיִךְ,
מֵרִים וְנוֹשֵׂא אוֹתָךְ לִזְרוֹעוֹתַי
בְּנִמּוּסָיו הַדַּיְקָנִיִּים וּמִסְתּוֹרִיִּים:

בִּגְלַל זֶה אֲנִי שָׁר אֶל הַיּוֹם וְהַיָּרֵחַ,
אֶל הַיָּם, אֶל הַזְּמַן, אֶל כָּל כּוֹכְבֵי הַלֶּכֶת,
אֶל קוֹלֵךְ הַיּוֹמִי וְאֶל עוֹרֵךְ הַלֵּילִי.
י

Feb 262016
 

Pablo Neruda
Soneto XLVIII

Dos amantes dichosos hacen un solo pan,
una sola gota de luna en la hierba,
dejan andando dos sombras que se reúnen,
dejan un solo sol vacío en una cama.

De todas las verdades escogieron el día:
no se ataron con hilos sino con un aroma,
y no despedazaron la paz ni las palabras.
La dicha es una torre transparente.

El aire, el vino van con los dos amantes,
la noche les regala sus pétalos dichosos,
tienen derecho a todos los claveles.

Dos amantes dichosos no tienen fin ni muerte,
nacen y mueren muchas veces mientras viven,
tienen la eternidad de la naturaleza.

פבלו נרודה
סונט מ״ח


שְׁנֵי אֲהוּבִים מְאֻשָּׁרִים עוֹשִׂים לֶחֶם אֶחַד,
טִיפַּת־סַהַר יְחִידָה בַּדֶּשֶׁא,
מַשְׁאִירִים בְּלֶכְתָּם שְׁנֵי צְלָלִים מִתְמַזְּגִים,
מַשְׁאִירִים בַּמִּטָּה שֶׁמֶשׁ רֵיקָה יְחִידָה.

מִתּוֹךְ כָּל הָאֲמִתּוֹת בָּחְרוּ הֵם בַּיּוֹם:
כָּבְלוּ אוֹתוֹ לֹא בַּחֲבָלִים אֶלָּא בְּנִיחוֹחַ,
אֶת הַשָּׁלוֹם אוֹ הַמִּילִים אֵינָם קָרְעוּ לִגְזָרִים.
אָשְׁרָם הוּא מִגְדָּל שָׁקוּף.

אֶת שְׁנֵי הָאֲהוּבִים מְלַוִּים יַיִן וַאֲוִיר,
הַלַּיְלָה מַגִּישׁ לָהֶם אֶת עֲלֵי־כּוֹתָרְתוֹ הַשְֹּמֵחִים,
לָהֶם זְכוּת לְכָל פִּרְחֵי הַצִּפֹּרֶן.

לִשְׁנֵי אֲהוּבִים מְאֻשָּׁרִים אֵין קֵץ וְאֵין מָוֶת,
נוֹלְדִים וְדּוֹעֲכִים הֵם פְּעָמִים רַבּוֹת בְּחַיֵיהֶם,
לָהֶם חַיֵי־נֶצַח שֶׁל הַטֶּבַע.
י

Jan 282015
 

Federico García Lorca
Madrugada

Pero como el amor
los saeteros
están ciegos.

Sobre la noche verde,
las saetas,
dejan rastros de lirio
caliente.

La quilla de la luna
rompe nubes moradas
y las aljabas
se llenan de rocío.

¡Ay, pero como el amor
los saeteros
están ciegos!

פדריקו גארסיה לורקה
דמדומי שחר


אֲבָל כְּמוֹ הָאַהֲבָה
הַקַּשָּׁתִים
הֵם סוּמִים.

מֵעַל הַלַּיִל הַיָּרֹק
הָחִצִּים
סוֹלְלִים נְתִיבוֹת מִשּׁוֹשַׁנִים
חֲמִימוֹת.

שִׁדְרִית הַלְּבָנָה
מַבְקִיעָה עֲנָנִים סְגֻלִּים
וְאַשְׁפּוֹת הָחִצִּים
מִתְמַלְּאוֹת בְּטַל.

אֲהָהּ, אֲבָל כְּמוֹ הָאַהֲבָה
הַקַּשָּׁתִים
הֵם סוּמִים!
י

Jan 182015
 

Pablo Neruda
Siempre

Antes de mí
no tengo celos.

Ven con un hombre
a la espalda,
ven con cien hombres en tu cabellera,
ven con mil hombres entre tu pecho y tus pies,
ven como un río
lleno de ahogados
que encuentra el mar furioso,
la espuma eterna, el tiempo!

Tráelos todos
adonde yo te espero:
siempre estaremos solos,
siempre estaremos tú y yo
solos sobre la tierra
para comenzar la vida.

פבלו נרודה
תמיד


בְּפָנַיִךְ
אֲנִי לֹא קַנַּאי.

בֹּאִי עִם גֶּבֶר
בְּגַבֵּךְ,
בֹּאִי עִם מֵאָה גְבָרִים בִּשְׂעָרֵךְ,
בֹּאִי עִם אֶלֶף גְּבָרִים בֵּין חָזֵךְ לְרַגְלַיִךְ,
בֹּאִי כְּמוֹ נָהָר
מָלֵא טְבוּעִים
שֶׁפּוֹגֵשׁ אֶת הַיָּם הַזּוֹעֵף,
אֶת נֶצַח הַקֶּצֶף, אֶת הַזְּמָן.

הָבִיאִי אֶת כֻּלָּם
לְמָקוֹם שֶׁבּוֹ אַמְתִּין לָךְ:
תָּמִיד נִהְיֶה לְבַדֵּנוּ,
תָּמִיד נִהְיֶה, אַתְּ וַאֲנִי,
לְבַדֵּנוּ עֲלֵי אֲדָמוֹת
לְהַתְחִיל אֶת הַחַיִּים.
י

Jan 122015
 

Pablo Neruda
La Tierra

La tierra verde se ha entregado
a todo lo amarillo, oro, cosechas,
terrones, hojas, grano,
pero cuando el otoño se levanta
con su estandarte extenso
eres tú la que veo,
es para mi tu cabellera
la que reparte las espigas.

Veo los monumentos
de antigua piedra rota,
pero si toco
la cicatriz de piedra
tu cuerpo me responde,
mis dedos reconocen
de pronto, estremecidos,
tu caliente dulzura.

Entre los héroes paso
recién condecorados
por la tierra y la pólvora
y detrás de ellos, muda,
con tus pequenos pasos,
eres o no eres?

Ayer, cuando sacaron
de raíz, para verlo,
el viejo árbol enano,
te vi salir mirándorne
desde las torturadas
y sedientas raíces.

Y cuando viene el sueño
a extenderme y llevarme
a mi propio silencio
hay un gran viento blanco
que derriba mi sueño
y caen de él las hojas,
caen como cuchillos
sobre mí desangrándome.

Y cada herida tiene
la forma de tu boca.

פבלו נרודה
הארץ


נִמְסְרָה הָאָרֶץ הַיְּרֻקָּה
לְכָל מָה שֶׁצָּהֹב, שֶׁזָּהָב, לִיבוּלִים,
רְגָבִים, עָלִים, דְּגָנִים,
אַךְ כַּאֲשֶׁר עוֹלֶה הַסְּתָיו
נוֹשֵׂא אֶת נִסּוֹ הָרָחָב,
זוֹ אַת שֶׁאֲנִי רוֹאֶה,
מִצִּדִּי זֹאת צַמָּתֵךְ
שֶׁמְּחַלֶקֶת אֶת הַשִּׁבּוֹלוֹת.

אֲנִי רוֹאֶה אֶת הָאַנְדַּרְטָאוֹת
מֵאֶבֶן שְׁבוּרָה עַתִּיקָה,
אַךְ אִם אֶגַּע
בַּצַּלֶּקֶת הָאַבְנִית
אֵלַי יָגִיב גּוּפֵךְ,
וִיזַהוּ אֶצְבְּעוֹתַי,
לְפֶתַע, רוֹעֲדוֹת,
אֶת מְתִיקוּתֵךְ הַחֲמִימָה.

בֵּין הַגִּבּוֹרִים אֲנִי עוֹבֵר
מְעֻטָּר לָאַחֲרוֹנָה
עַל־יְדֵי הָאָרֶץ וְהֶעָפָר
וּמֵאֲחוֹרֵיהֶם, דּוֹמֶמֶת,
בִּפְסִיעוֹתַיִךְ הַקְּטָנוֹת,
הָאִם אַת נִמְצֵאת אוֹ לֹא?
אֶתְמוֹל, כְּשֶׁעִקְּרוּ,
כְּדֵי לִבְחוֹן,
אֶת הָעֵץ הַגַּמָּדִי הָעַתִּיק,
רָאִיתִי אוֹתָךְ יוֹצֵאת מִתְבּוֹנֶנֶת בִּי
מִן הַשֳּׁרָשִׁים
הַמְּעֻנִּים וְהַצְּמֵאִים.

וְכַאֲשֶׁר מַגִּיעָה הַשֵׁנָה
לִמְתּוֹחַ וְלָשֵֹאת אוֹתִי
לִשְּׁתִיקָה מִשֶּׁלִי
יֵשׁ רוּחַ לְבָנָה גְּדוֹלָה
שֶׁמְּמוֹטֶטֶת אֶת חֲלוֹמִי
וּמִמֶּנוּ נוֹפְלִים הֶעָלִים
נוֹפְלִים עָלָי כְּסַכִּינִים
וּמַקִּיזִים לִי אֶת הַדָּם.

וְיֵשׁ לְכָל הַפְּצָעִים
צוּרָה שֶׁל שִׂפְתוֹתַיִךְ.

י

Nov 132014
 

Pablo Neruda
La Rama Robada

En la noche entraremos
a robar
una rama florida.

Pasaremos el muro,
en las tinieblas del jardín ajeno,
dos sombras en la sombra.

Aún no se fue el invierno,
y el manzano aparece
convertido de pronto
en cascada de estrellas olorosas.
En la noche entraremos
hasta su tembloroso firmamento,
y tus pequeñas manos y las mías
robarán las estrellas.

Y sigilosamente,
a nuestra casa,
en la noche y en la sombra,
entrará con tus pasos
el silencioso paso del perfume
y con pies estrellados
el cuerpo claro de la primavera.

פבלו נרודה
הענף הגנוב


בָּלַיְלָה נִכָּנֵס
כְּדֵי לִגְנוֹב
עָנָף פּוֹרֵחַ.

נַעֲלֶה בָּחוֹמָה,
בַּעֲלֶטֶת הַגִּינָה הַזָּרָה,
שְׁנֵי צְלָלִים בְּתוֹךְ הַצֵּל.

עוֹד לֹא עָבַר הַסְּתָיו,
וְנִדְמֶה שֶׁהַתַּפּוּחַ
לְפֶתַע נֶהֱפָּך
לְאֶשֶׁד כּוֹכָבִים נִיחוֹחִיִּים.
בָּלַיְלָה נִכָּנֵס
עַד רְקִיעוֹ הָרוֹעֵד,
וְיָדַיִךְ הַקְּטָנוֹת וְגַם יָדַי
תִּגְנְבוּ אֶת הַכּוֹכָבִים.

וּבְשֶׁקֶט,
אֶל בֵּיתֵינוּ,
בָּלַּיְלָה וּבַצֵּל,
יִכָּנְסוּ עִם פְּסִיעוֹתַיִךְ
פְּסִיעֲתוֹ הֶחֲרִישִׁית שֶׁל בֹּשֶׂם
וְעִם רַגְלַיִם מְכוֹכָבוֹת
גּוּפוֹ הַצָּלוּל שֶׁל הָאָבִיב.
י

Jun 112014
 

Pablo Neruda
8 de Septiembre

Hoy, este día fue una copa plena,
hoy, este día fue la inmensa ola,
hoy, fue toda la tierra.

Hoy el mar tempestuoso
nos levantó en un beso
tan alto que temblamos
a la luz de un relámpago
y, atados, descendimos
a sumergirnos sin desenlazamos.

Hoy nuestros cuerpos se hicieron extensos,
crecieron hasta el límite del mundo
y rodaron fundiéndose
en una sola gota
de cera o meteoro.

Entre tú y yo se abrió una nueva puerta
y alguien, sin rostro aún,
allí nos esperaba.

פבלו נרודה
ה־8 בספטמבר


הַיּוֹם, יוֹם זֶה הָיָה כּוֹס רְוָיָה,
הַיּוֹם, יוֹם זֶה הָיָה הַגַּל הַכַּבִּיר,
הַיּוֹם, הָיָה כָּל הָאָרֶץ.

הַיּוֹם הַיָּם הַסּוֹעֵר
הֶעֱלָנוּ בִּנְשִׁיקָה
כֹּה גָּבוֹהַ שֶׁחָרַדְנוּ
בְּאוֹר הַחֲזִיז
וּקְשׁוּרִים יָרַדְנוּ
לִשְׁקוֹעַ לְלֹא לְהִפָּרֵם.

הַיּוֹם גּוּפֵינוּ הִתְעַצְּמוּ מְאוֹד,
הִתְפַּשְּׁטוּ אֶל קְצוֹת הָאָרֶץ,
וְהִתְגַלְּגְּלוּ נְמֵסִים
בְּטִפָּה יְחִידָה
שֶׁל שַׁעֲוָה אוֹ מֶטֶאוֹר.

בֵּינֵךְ לְבֵינִי נִפְתְּחָה דֶּלֶת חֲדָשָׁה
וּמִישֶׁהוּ, עוֹד חֲסַר־פָּנִים,
הִמְתִּין לָנוּ שָׁם.
י

May 302014
 

Jorge Teillier
La Tierra de la Noche

Abrir una ventana es como abrirse una vena.
Boris Pasternak

No hablemos.
Es mejor abrir las ventanas mudas
desde la muerte de la hermana mayor.
La voz de la hierba hace callar la noche:
«Hace un mes no llueve».
Nidos vacíos caen desde la enredadera.
Los cerezos se apagan como añejas canciones.
Este mes será de los muertos.
Este mes será del espectro
de la luna de verano.

Sigue brillando, luna de verano.
Reviven los escalones de piedra
gastados por los pasos de los antepasados.
Los murciélagos no dejan de chillar
entre los muros ruinosos de la Cervecería.
El azadón roto
espera tierra fresca de nuevas tumbas.
Y nosotros no debemos hablar
cuando la luna brilla
más blanca y despiadada que los huesos de los muertos.

Sigue brillando, luna de verano.

חורחה טייאר
ארץ הלילה


לפתוח חלון זה כמו לפתוח וריד.
בוריס פסטרנק

לֹא לְדַבֵּר.
עָדִיף לִפְתּוֹחַ אֶת הַחַלּוֹנוֹת הָאִלְּמִים
מֵאָז מוֹתָהּ שֶׁל הָאָחוֹת הַגְּדוֹלָה.
קוֹל הַדְּשָׁאִים מַשְׁקִיט אֶת הַלַּיְלָה:
״כְּבָר חֹדֶשׁ לֹא יָרַד גֶּשֶׁם.״
קִנִּים רֵיקִים נוֹפְלִים מֵהַמְּטַפֵּס.
נוֹבְלִים הַדֻּבְדְּבָנִים כְּמוֹ שִׁירִים עַתִּיקִים.
חֹדֶשׁ זֶה יִהְיֶה בֵּין הַמֵּתִים.
חֹדֶשׁ זֶה יִהְיֶה לְמִגְוַנָהּ
שֶׁל לִבְנַת הַקַּיִץ.

זַהֲרִי־נָא, לִבְנַת־קַיִץ.
הַחֲיִי אֶת מַדְרֵגוֹת הָאֶבֶן
שְׁחוּקוֹת תַּחַת צַעַדֵיהֶם שֶׁל הָאָבוֹת.
הָאֲטַלֵּפִים לֹא מַפְסִיקִים לִצְווֹחַ
מִבֵּין כְּתָלֵיהָ הַמִתְפּוֹרְרִים שֶׁל מִבְשֶׁלֶת הַשֵּׁכָר.
הַמַּעְדֵּר, שָׁבוּר,
מַמְתִּין לְאֲדָמָה טְרִיָּה עֲבוּר קְבָרוֹת חֲדָשִׁים.
וָאֲנַחְנוּ עָדִיף שֶׁלֹּא נְדַבֵּר
כְּשֶׁהַלְּבָנָה זוֹהֶרֶת
חִוֶרֶת וְחַסְרַת־רַחֲמִים מִכָּל עֲצָמוֹת הַמֵּתִים.

זַהֲרִי־נָא, לִבְנַת־קַיִץ.
י