Mar 302015
 

Stephen Crane
In the Desert

In the desert
I saw a creature, naked, bestial,
Who, squatting upon the ground,
Held his heart in his hands,
And ate of it.
I said, “Is it good, friend?”
“It is bitter — bitter,” he answered;

“But I like it
“Because it is bitter,
“And because it is my heart.”

סטיבן קריין
במדבר


בַּמִּדְבָּר
רָאִיתִי יְצוּר, עָרוּם, בְּהֵמִי,
שֶׁרָבַץ עַל הַקַּרְקַע
וְאָחַז אֶת לְבָבוֹ בְּיָדָיו
וְאָכַל מִמֶּנּוּ.
שְׁאִלְתִּיו, ״טָעִים, חָבֵר?״
עָנָנִי: ״מַר — מַר הוּא;

עִם זֹאת, אֲנִי אוֹהֵב אוֹתוֹ
כִּי מַר הוּא
וְכִי לְבָבִי הוּא.״
י

Mar 292015
 

Stephen Crane
A Man Said to the Universe

A man said to the universe:
“Sir, I exist!”
“However,” replied the universe,
“The fact has not created in me
A sense of obligation.”

סטיבן קריין
הכריז אדם ליקום


הִכְרִיז אָדָם לָיְקוּם:
״אֲדוֹנִי, אֲנִי קַיָּם!״
״אַף־עַל־פִּי־כֵן״, הֵשִׁיב הָיְקוּם,
״עֻבְדָּה זוֹ לֹא הִשְׁרִישָׁה בִּי
רֶגֶשׁ מְחֻיָּבוּת.״
י

Mar 292015
 

Stephen Crane
“Behold, the grave of a wicked man”

Behold, the grave of a wicked man,
And near it, a stern spirit.
There came a drooping maid with violets,
But the spirit grasped her arm.
“No flowers for him,” he said.
The maid wept:
“Ah, I loved him.”
But the spirit, grim and frowning:
“No flowers for him.”

Now, this is it —
If the spirit was just,
Why did the maid weep?

סטיבן קריין
הרי קבר של רשע


הֲרֵי קֶבֶר שֶׁל רָשָׁע
וּלְיָדוֹ רוּחַ־רְפָאִים מַחְמִירָה.
וּבָאָה עַלְמָה תְּשׁוּשָׁה וּבְיָדָהּ סִגּלִיוֹת,
אַךְ הָרוּחָ אָחֲזָה בִּזְרוֹעָהּ.
אָמְרָה, ״אָסוּר לָתֵת לוֹ פְּרָחִים.״
בָּכְתָה הָעַלְמָה:
״אֲהָהּ, כַּמָּה אֲהַבְתִּיו.״
אַךְ קָדְרָה הָרוּחַ וְהִזְעִיפָה פָּנִים:
״אָסוּר לָתֵת לוֹ פְּרָחִים.״

וְהִנֵּה עִקָּר הַדְּבָרִים —
אִם צָדְקָה הָרוּחַ,
לָמָּה בָּכְתָה הָעַלְמָה?
י

Jun 192014
 

W.B. Yeats
The Second Coming

Turning and turning in the widening gyre
The falcon cannot hear the falconer;
Things fall apart; the centre cannot hold;
Mere anarchy is loosed upon the world,
The blood-dimmed tide is loosed, and everywhere
The ceremony of innocence is drowned;
The best lack all conviction, while the worst
Are full of passionate intensity.

Surely some revelation is at hand;
Surely the Second Coming is at hand.
The Second Coming! Hardly are those words out
When a vast image out of Spiritus Mundi
Troubles my sight: somewhere in sands of the desert
A shape with lion body and the head of a man,
A gaze blank and pitiless as the sun,
Is moving its slow thighs, while all about it
Reel shadows of the indignant desert birds.
The darkness drops again; but now I know
That twenty centuries of stony sleep
Were vexed to nightmare by a rocking cradle,
And what rough beast, its hour come round at last,
Slouches towards Bethlehem to be born?

ויליאם בטלר ייטס
הביאה השנייה


פּוֹנֶה וּפוֹנֶה בַּסִּבּוּב הַמִּתְרַחֵב
הַבָּז אֵינֶנּוּ שׁוֹמֵעַ בְּקוֹל הַבַּזְיָר;
דְּבָרִים מִתְפַּרְקִים, הַמֶּרְכָּז לֹא יַחֲזִיק מַעֲמָד,
עִרְבּוּבְיָה בְּעַלְמָא מְשֻׁסָּה בָּעוֹלָם,
וְגַם גֵּאוּת עֲכוּרה בְּדָּם, וּבְכָל הַמְּקוֹמוֹת
טֶקֶס הַתְּמִימוּת מֻכְנָע וְנִטְבַּע;
חֲסֵרָה לַטּוֹבִים כָּל הַכָּרָתָם, וְאִלוּ בּוֹעֲרִים
הָרָעִים בְּעָצְמָה וּתְשׁוּקָה.

אֵיזֶשֶׁהוּ גִּלּוּי בְּוַדַּאי מִתְרַגֵּשׁ;
בְּוַדַּאי מִתְרַגֶּשֶׁת הַבִּיאָה הַשְּׁנִיָה.
הַבִּיאָה הַשְּׁנִיָה! בְּקשִׁי נִפְלְטוֹת הַמִּלִּים
לִפְנֵי שֶׁדִּמּוּי עָצוּם מִתּוֹךְ סְפִּירִיטוּס מוּנְדִּי
מַטְרִיד רֵאוֹת עֵינַי; וּבֵין חוֹלוֹת הַמִּדְבָּר
צוּרָה בַּעֲלַת גּוּף שֶׁל אַרְיֵה וָרֹאשׁ שֶׁל אָדָם,
רֵיק מַבָּטָהּ, חֲסַר־רַחֲמִים כַּחַמָּה,
מֵנִיעָה יְרֵכֵיהָ הָאִטִּיוֹת, וּבֵינְתַיִם סְבִיבָהּ
חָגִים הַצְּלָלִים שֶׁל צִפּוֹרֵי־מִדְבָּר בְּמִרְמוּרָן.
שׁוּב יוֹרֶדֶת הָאֲפֵלָה; אַךְ עַתָּה אֲנִי יוֹדֵעַ
שֶׁעֶשְׂרִים מֵאוֹת תַּרְדֵּמָה כֹה אַבְנִית
נִטְרְפוּ עַד סִיּוּט עַל־יְדֵי נִדְנוּד הָעֲרִיסָה,
וְאֵיזוֹ בְּהֵמָה גַּסָּה, לְבָסוֹף קְרוֹבָה שְׁעָתָהּ,
מְהַלֶּכֶת בְּרִשּׁוּל לְבֵית לֶחֶם לְמוֹלָדָהּ?
י

Jun 182014
 

W.B. Yeats
He Wishes for the Cloths of Heaven

Had I the heavens’ embroidered cloths,
Enwrought with golden and silver light,
The blue and the dim and the dark cloths
Of night and light and the half light,
I would spread the cloths under your feet:
But I, being poor, have only my dreams;
I have spread my dreams under your feet;
Tread softly because you tread on my dreams.

ויליאם בטלר ייטס
הוא כמה לאריגי שחק


מִי יִתֵּן לִי מִשַּׁחַק אֶת רִקְמַת אֲרִיגָיו,
שְׁזוּרָה כָּךְ בַּפָּז וּבַכֶּסֶף שֶׁל אוֹר,
כְּחֻלִים, דְהוּיִים וְכֵהִים, אֲרִיגָיו
שֶׁל הַלַּיִל, שֶׁל הָאוֹר, אוֹ דִּמְדּוּמֵי־אוֹר,
הָיִיתִי פּוֹרֵשׂ אוֹתָם תַּחַת רַגְלַיִךְ:
אַךְ לִי, הָאֶבְיוֹן, אֵין מִלְבַד חֲלוֹמוֹת;
וְאוֹתָם חֲלוֹמוֹת פָּרַשְׂתִּי תַּחַת רַגְלַיִךְ;
פִּסְעִי בַּעֲדִינוּת כִּי תִּפְסְעִי עַל חֲלוֹמוֹת.
י

Jun 102014
 

Ted Hughes
Perfect Light

There you are, in all your innocence,
Sitting among your daffodils, as in a picture
Posed as for the title: ‘Innocence’.
Perfect light in your face lights it up
Like a daffodil. Like any one of those daffodils
it was to be your only April on earth
Among your daffodils. In your arms,
Like a teddy bear, your new son,
Only a few weeks into his innocence.
Mother and infant, as in the Holy portrait.
And beside you, laughing up at you,
Your daughter, barely two. Like a daffodil
Your turn your face down to her, saying something.
Your words were lost in the camera.
                And the knowledge
Inside the hill on which you are sitting,
A moated fort hill, bigger than your house,
Failed to reach the picture. While your next moment,
Coming towards you like an infantryman
Returning slowly out of no-man’s-land,
Bowed under something, never reached you –
Simply melted into the perfect light.

טד יוז
אור מושלם


הִנֵּה אַתְּ, בְּכָל תֻּמֵךְ,
יוֹשֶׁבֶת בֵּין נַרְקִיסַיִךְ, כְּמוֹ בִּתְמוּנָה
בִּתְנוּחָה מַתְאִימָה לַכּוֹתֶרֶת: ״תְּמִימוּת.״
אוֹר מֻשְׁלָם בְּפָנַיִךְ מְאִירָם
כְּמוֹ נַרְקִיס. כְּמוֹ כָּל אֶחָד מִן הַנַּרְקִיסִים הָהֵם
לְבָסוֹף הָיָה אַפְּרִיל הַיָּחִיד שֶׁלָךְ עֲלֵי אֲדָמוֹת
בֵּין נַרְקִיסַיִךְ. בִּזְרוֹעוֹתַיִךְ,
כְּמוֹ דּוּבּוֹן, בִּנֵךְ הֶחָדָשׁ,
רַק כָּמָה שְׁבוּעוֹת בְּתֻמוֹ.
אֵם וְתִינוֹק, כְּמוֹ בַּדּיוֹקָן הַקָּדוֹשׁ.
וּלְצִדֵּךְ, צוֹחֶקֶת עָלַיִךְ מִלְמַטָה,
בִּתֵךְ, בְּקשִׁי בַּת שְׁתַּיִם. כְּמוֹ נַרְקִיס
אַתְּ מַפְנָה אֶת מַבָּטֵךְ אֵלֶיהָ, אוֹמֶרֶת דְּבַר־מָה.
מִלַּיִךְ הָלְכוּ לְאִבּוּד בְּתוֹךְ הַמַּצְלֵמָה.
           וְהַיֶּדַע
שֶׁבְּתוֹךְ הַגִּבְעָה שֶׁעָלֶיהָ אַתְּ יוֹשֶׁבֶת,
גִבְעַת מִבְצָר מֻקֶּפֶת בַּחֲפִיר, גְּדוֹלָה מִבֵּיתֵךְ,
נִכְשָׁל לְהַגִּיעַ אֶל הַתְּמוּנָה. וְאִלּוּ רִגְעֵךְ הַבָּא,
נִגַּשׁ אֵלַיִךְ כְּמוֹ חַיָּל רַגְלִי
חוֹזֵר אַט־אַט מִתּוֹךְ שֶׁטַח הֶפְקֵר,
נִכְנָע שְׁפַל־בֶּרֶךְ לְמָשֶׁהוּ, לֹא הִגִּיעַ אֵלַיִךְ —
פָּשׁוּט נָמוֹג לְתוֹךְ הָאוֹר הַמֻּשְׁלָם.
י

Apr 282014
 

So, mi main primo, most decidedly while drunk, confided a secret wish to see some of his poetry, which he probably also only showed me under the duress of brown liquor, translated into Hebrew. How can a man refuse such a thing? Esto es para ti, vato.

ראיין פלורס
הם של

 
הוּא הָאוֹהֵב
אֶת הָאֲפֵלִים וְהָעֲצוּמִים
—אֶת מְתִיקוּתוֹ הַשְּׁחוֹרָה הַשְּׁנוּנָה
שֶׁל הַרּוּם הַכֵּהֶה הֶעָבֶה, אֶת
בְּשָׂרָוֹ, הַסָּגֹל כַּחֲצוֹת, שֶׁל
הַזַּיִת; אֶת הַלַּיִל.
 
הִיא הָאוֹהֶבֶת
אֶת כָּל הַחַיִּים, הִרְהוּרִים.
שֶׁל שִׂמְחָה. שֶׁל צַח וְאָדֹם,
כְּעוֹר מְאֻפָּר, הַנִּמְתָּח
עַל הַדָּם הַזּוֹרֵם הַנִּצְרָב
 
עַל־יְדֵי הַלֵּבָב הַלּוֹהֵט
 בְּיֶתֶר־חֹם    
   וְאוֹרָה.
 
הֵם הַפְּזִיזוּת שֶׁל שְׂרֵיפַת פַח אֶשְׁפָּה.
י
Apr 172014
 

It may have an elevener and a fourteener, but I dunno, I feel good about this one.

William Shakespeare
Sonnet 43

When most I wink, then do mine eyes best see,
For all the day they view things unrespected;
But when I sleep, in dreams they look on thee,
And darkly bright are bright in dark directed;
Then thou, whose shadow shadows doth make bright,
How would thy shadow’s form form happy show
To the clear day with thy much clearer light,
When to unseeing eyes thy shade shines so?
How would, I say, mine eyes be blessed made
By looking on thee in the living day,
When in dead night thy fair imperfect shade
Through heavy sleep on sightless eyes doth stay?

All days are nights to see till I see thee,
And nights bright days when dreams do show thee me.

ויליאם שייקספיר
סונט מ״ג


בַּעֲצוֹם עֵינַי, יוֹתֵר מִכָּל יִרְאוּ,
יוֹמָם הֵיקֶף מַרְאָן כָּל כָּךְ זָעִיר;
אַךְ בְּנוּמִי, חוֹלְמוֹת בְּךָ יִצְפּוּ,
וְאוֹר חָשׁוּךְ מֵחוֹשׁךְ אָז יָאִיר;
אֲתָּה, אֲשֶׁר צִלְּךָ צְלָלִים מַדְלִיק,
אֵיךְ תָּצוּר צוּרַת צִלְּךָ תַּעֲנוּגִים
לְיוֹם בָּהִיר בְּמוֹ זִיוְךָ, מַבְרִיק,
וְכֹה זוֹהֵר צִלְּךָ לַעֲצוּמִים?
אֵיךְ אֲבַרֵךְ עֵינַי, אֲנִי הוֹגֶה,
מֵרְאוֹת אוֹתְךָ בְּאוֹר הַיּוֹם הָחַי,
כְּשֶׁתוֹךְ לֵיל מֵת, צִלְּךָ, קָלוּשׁ, יָפֶה
בֵּין תַּרְדֵּמָה נִשְׁאָר עֲלֵי עֵינַי?

יָמַי לֵילוֹת מִבְּלִי אוֹתְךָ לִרְאוֹת,
וְיוֹם לֵילךָ אוֹתִי מַרְאֶה לְךָ בַּחֲלוֹמוֹת.
י

Mar 212014
 

Dilemma: whenever I translate a poem into Hebrew, by the time I finish vowelling it, I hate it. And also my life, but that’s nothing new or needful of the Masoretes.

Also, I’m waiting to be convinced that Sherman Alexie and Sayed Kashua aren’t the same person, running a really tidy trans-Atlantic literary scam on an unsuspecting yefei nefesh readership. Their names even have the same scansion.

שרמן אלקסי
איך כותבים את הרומן האינדיאני-אמריקאי הגדול

כָּל הָאִינְדְּיָאנִים צְרִיכִים מְאַפְיֵנִים טְרָגִיִים: אַפַּיִם טְרָגִיִים, עֵינַיִם וְיָדַיִם.
יָדֵיהֶם וְעֶצְבְּעוֹתֵיהֶם צְרִיכוֹת לִהְיוֹת טְרָגִיוֹת כְּשֶׁהֵם מוֹשִׁיטִים יָד לְאֹכֶל טְרָגִי.

הַגִּבּוֹר צָרִיךְ לִהְיוֹת בֶּן־תַּעֲרֹבֶת, חֵצִי־לָבָן וְחֵצִי־אִינְדְּיָאן, עָדִיף
שֶׁהוּא בֶּן תּרְבּוּת־סוּסִים. הוּא צָרִיךְ לִבְכּוֹת לְבַד לְעִתִּים קְרוֹבוֹת. זֶה הֶכְרֵחִי.

אִם הַגִּבּוֹרֶת הִיא אִינְדְּיָאנִית, אָז הִיא יָפָה. הִיא צְרִיכָה לִהְיוֹת רָזָה
וּמְאֹהֶבֶת בְּגֶבֶר לָבָן. אַךְ אִם הִיא אוֹהֶבֶת אִינְדְּיָאן

אָז הוּא צָרִיךְ לִהְיוֹת בֶּן־תַּעֲרֹבֶת, עָדִיף שֶׁהוּא בֶּן תּרְבּוּת־סוּסִים.
אִם הָאִשָּׁה הָאִינְדְּיָאנִית אוֹהֶבֶת גֶּבֶר לָבָן, אָז הוּא צָרִיךְ לִהְיוֹת כָּל כַּךְ לָבָן

שֶׁאֶפְשָׁר לִרְאוֹת אֶת הַוְּרִידִים הַכְּחֻלִים הַזּוֹרְמִים בֵּין עוֹרוֹ כַּנְּהָרֹות.
כְּשֶׁהָאִשָּׁה הָאִינְדְּיָאנִית מוֹרִידָה אֶת שִֹמְלַתָהּ, הַגֶּבֶר הַלָּבָן מִתְּנַשֵּׁף

וְתָּמֵהַּ עַל יָפְיוֹ הָאֵינְסוֹפִי שֶׁל עוֹרָהּ הַשָּׁחוּם. יֵשׁ לְהַשְׁווֹת אוֹתָהּ לַטֶּבַע:
גְּבָעוֹת חוּמוֹת, הָרִים, בְּקָעוֹת פּוֹרוֹת, דֶּשֶׁא טָלוּל, רוּחַ, וּמַיִם צְלוּלִים.

אִם מַשְׁוִים אוֹתָהּ לְמַיִם אֲפֵלִים, מִצַּד שֵׁנִי, אָז הִיא צְרִיכָה לְהַסְתִּיר סוֹד.
לְאִינְדְּיָאנִים תָּמִיד יֵשׁ סוֹדוֹת, אֲשֶׁר מִתְּגַלִּים אַט־אַט בִּזְּהִירוּת.

אַךְ נִתַּן לְגַלּוֹת סוֹדוֹת אִינְדְּיָאנִיִים בְּבַת אַחַת, כִּסְעָרָה.
גְּבָרִים אִינְדְּיָאנִיִים, כַּמּוּבָן, הֵם סְעָרוֹת. הֵם צְרִיכִים לַהֲרוֹס אֶת חַיֵיהֶן

שֶׁל כָּל הַנָּשִׁים הַלְּבָנוֹת שֶׁבּוֹחֲרוֹת לֶאֱהוֹב אוֹתָם. כָּל הַנָּשִׁים הַלְּבָנוֹת אוֹהֲבוֹת
גְּבָרִים אִינְדְּיָאנִיִים. זֶה תָּמִיד כָּכָה. נָשִׁים לְבָנוֹת עוֹשֹוֹת הַצָּגוֹת שֶׁל סְלִידָה

מֵהַפֶּרֶא־אָדָם בְּגִ׳ינְזְ וְחוּלְצַת־טִי, אַךְ מִתְּאַוּוֹת אֵלָיו בַּחֲשַׁאי.
נָשִׁים לְבָנוֹת חוֹלְמוֹת עַל אִינְדְּיָאנִים בְּנֵי־תַּעֲרֹבֶת מֵתַּרְבּוּיוֹת־סוּסִים.

גְּבָרִים אִינְדְּיָאנִיִים הֵם סוּסִים, וְרֵיחָם פִּרְאִי, שֶׁל צַיִד. כְּשֶׁהַגֶּבֶר הָאִינְדְּיָאנִי
פּוֹתֵחַ אֶת כַּפְתּוֹרֵי מִכְנָסָיו, נָשִׁים לְבָנוֹת צְרִיכוֹת לַחְשׁוֹב עַל קַרְקַע.

יֵשׁ לִכְלוֹל רֶצַח אֶחָד, הִתְּאַבְּדוּת אַחַת, נִסְיוֹן אֹנֶס אֶחָד.
אַלְכּוֹהוֹל צָרִיךְ לְהִשָּׁתוֹת. מְכוֹנִיוֹת צְרִיכוֹת לְהִנָּהֵג בִּמְּהִירוּיוֹת גְּבוֹהוֹת.

אִינְדְּיָאנִים צְרִיכִים לַחֲזוֹת חֶזְיוֹנוֹת. אֲנָשִׁים לְבָנִים יְכוֹלִים לַחֲזוֹת אֶת אוֹתָם הָחֶזְיוֹנוֹת
אִם הֵם מְאֹהַבִים בְּאִינְדְּיָאנִים. אִם לָבָן אוֹהֵב אִינְדְּיָאן,

אָז הַלָּבָן הוּא אִינְדְּיָאן בִּזְכוּת הַקִּרְבָה. לְבָנִים צְרִיכִים לָשֵׂאת
אִינְדְּיָאן בְּתוֹךְ תּוֹכָם. הָאִינְדְּיָאנִים הַפְּנִימִיִים הָאֵלֶה הֵם בְּנֵי־תַּעֲרֹבֶת

וּבְבֵרוּר בְּנֵי תַּרְבּוּיוֹת־סוּסִים. אִם הָאִינְדְּיָאן הַפְּנִימִי זָכָר,
אָז הוּא צָרִיךְ לִהְיוֹת לוֹחֵם, בִּמְיֻחָד אִם הוּא נִמְצַא בְּתוֹךְ גֶּבֶר לָבָן.

אִם הָאִינְדְּיָאן הַפְּנִימִי נְקֵבָה, אָז הִיא צְרִיכָה לִהְיוֹת מְרַפֵּאת, בִּמְיֻחָד אִם הִיא נִמְצֵאת בְּתוֹךְ
אִשָּׁה לְבָנָה. לִפְעָמִים יֵשׁ סִבּוּכִים.

גֶּבֶר אִינְדְּיאָנִי יָכוֹל לְהֵחָבֵּא בּתוֹךְ אִשָּׁה לְבָנָה. אִשָּׁה אִינְדְּיָאנִית
יְכוֹלָה לְהֵחָבֵּא בְּתוֹךְ גֶּבֶר לָבָן. בְּמִקְרִים נְדִירִים כָּאֵלֶה,

כָּל אֶחָד הוּא בֶּן־תַּעֲרֹבֶת שֶׁחוֹתֵר לִלְמוֹד עוֹד עַל תַּרְבּוּת־הָסּוּסִים שֶׁלוֹ.
יֵשׁ צֹרֶךְ לִגְּאוּלָה, כַּמּוּבָן, וַעֲוֹנֹות צְרִיכִים כַּפָּרָה.

בִּשְׁבִיל זֶה, אֲנַחְנוּ צְרִיכִים יְלָדִים. יֶלֶד לָבָן וְיֶלֶד אִינְדְּיָאנִי, הַמִּין
לֹא מְשַׁנֶּה, צְרִיכִים לְהַבִּיעַ חִבָּה עֲמֻקָּה בְּאֹפֶן יַלְדוּתִי.

בָּרוֹמָן הָאִינְדְּיָאנִי-אָמֶרִיקָאִי הַגָּדוֹל, כְּשֶׁהוּא לִבְסוֹף יִכָּתֵּב,
כָּל הַלְּבָנִים יִהְיוּ אִינְדְּיָאנִים וְכָל הָאִינְדְּיָאנִים יִהְיוּ רְפָאִים.
י
Sherman Alexie
How to Write the Great American Indian Novel

 
All of the Indians must have tragic features: tragic noses, eyes, and arms.
Their hands and fingers must be tragic when they reach for tragic food.

The hero must be a half-breed, half white and half Indian, preferably
from a horse culture. He should often weep alone. That is mandatory.

If the hero is an Indian woman, she is beautiful. She must be slender
and in love with a white man. But if she loves an Indian man

then he must be a half-breed, preferably from a horse culture.
If the Indian woman loves a white man, then he has to be so white

that we can see the blue veins running through his skin like rivers.
When the Indian woman steps out of her dress, the white man gasps

at the endless beauty of her brown skin. She should be compared to nature:
brown hills, mountains, fertile valleys, dewy grass, wind, and clear water.

If she is compared to murky water, however, then she must have a secret.
Indians always have secrets, which are carefully and slowly revealed.

Yet Indian secrets can be disclosed suddenly, like a storm.
Indian men, of course, are storms. They should destroy the lives

of any white women who choose to love them. All white women love
Indian men. That is always the case. White women feign disgust

at the savage in blue jeans and T-shirt, but secretly lust after him.
White women dream about half-breed Indian men from horse cultures.

Indian men are horses, smelling wild and gamey. When the Indian men
unbuttons his pants, the white woman should think of topsoil.

There must be one murder, one suicide, one attempted rape.
Alcohol should be consumed. Cars must be driven at high speeds.

Indians must see visions. White people can have the same visions
if they are in love with Indians. If a white person loves an Indian

then the white person is Indian by proximity. White people must carry
an Indian deep inside themselves. Those interior Indians are half-breed

and obviously from horse cultures. If the interior Indian is male
then he must be a warrior, especially if he is inside a white man.

If the interior Indian is female, then she must be a healer, especially if she is inside
a white woman. Sometimes there are complications.

An Indian man can be hidden inside a white woman. An Indian woman
can be hidden inside a white man. In these rare instances,

everybody is a half-breed struggling to learn more about his or her horse culture.
There must be redemption, of course, and sins must be forgiven.

For this, we need children. A white child and an Indian child, gender
not important, should express deep affection in a childlike way.

In the Great American Indian novel, when it is finally written,
all of the white people will be Indians and all of the Indians will be ghosts.

Mar 032014
 

William Shakespeare
Sonnet 73

That time of year thou mayst in me behold
When yellow leaves, or none, or few, do hang
Upon those boughs which shake against the cold,
Bare ruin’d choirs, where late the sweet birds sang.
In me thou seest the twilight of such day
As after sunset fadeth in the west,
Which by and by black night doth take away,
Death’s second self, that seals up all in rest.
In me thou see’st the glowing of such fire
That on the ashes of his youth doth lie,
As the death-bed whereon it must expire
Consumed with that which it was nourish’d by.

This thou perceivest, which makes thy love more strong,
To love that well which thou must leave ere long.

ויליאם שייקספיר
סונט ע״ג


עֵת הַשָּׁנָה שֶׁבִּי תַּבִּיט שְׁמָא
שֶׁבָּה תְּלוּיִם בִּמְעַט עֲלֵי הַפָּז
עֲלֵי עָנָף רוֹעֵד מִפְּנֵי צִנָּה
חֻרְבַּת בָּמוֹת הַצִּפּוֹרִים אֵי אָז
תִּרְאֶה בִּי דִמְדּוּמִים שֶׁל יוֹם כָּזֶה
שֶׁמַעֲרִיב אֶת עַרֲבוֹ וְסָר,
שֶלֵּיל שָׁחֹר לִבְסוֹף כָּלִיל יִקְנֶה,
לְמָוֶת עֶצֶם הַשֵּׁנִי, חוֹתֵם הַשְּׁאַר.
תִּרְאֶה בִּי זָהֳרוֹ שֶׁל לַהַב אֵשׁ
שׁוֹכֵב עַל אֵפֶר נֹעַר הַנִּשְׂרַף,
אֲשֶׁר לוֹ עֶרֶשֹ הַדְּוַי, שָׁם יִפַּרֵשׁ,
כִּי עַל־יְדֵי מָה הֵזִינוֹ נִטְרָף.

הֵבַנְתָּ זֹאת, אֲזַי תֹּאהַב חָזָק
אֶת מָה אֲשֶׁר תּוֹךְ זְמַן קָצָר תִּזְנַח.
י