Mar 102016
 
לשואלים איך אוהלי נטשתי

Pablo Neruda
No Hay Olvido (Sonata)

Si me preguntáis en dónde he estado
debo decir “Sucede”.
Debo de hablar del suelo que oscurecen las piedras,
del río que durando se destruye:
no sé sino las cosas que los pájaros pierden,
el mar dejado atrás, o mi hermana llorando.
Por qué tantas regiones, por qué un día
se junta con un día? Por qué una negra noche
se acumula en la boca? Por qué muertos?

Si me preguntáis de dónde vengo, tengo que conversar con cosas
  rotas,
con utensilios demasiado amargos,
con grandes bestias a menudo podridas
y con mi acongojado corazón.

No son recuerdos los que se han cruzado
ni es la paloma amarillenta que duerme en el olvido,
sino caras con lágrimas,
dedos en la garganta,
y lo que se desploma de las hojas:
la oscuridad de un día transcurrido,
de un día alimentado con nuestra triste sangre.

He aquí violetas, golondrinas,
todo cuanto nos gusta y aparece
en las dulces tarjetas de larga cola
por donde se pasean el tiempo y la dulzura.

Pero no penetremos más allá de esos dientes,
no mordamos las cáscaras que el silencio acumula,
porque no sé qué contestar:
hay tantos muertos,
y tantos malecones que el sol rojo partía,
y tantas cabezas que golpean los buques,
y tantas manos que han encerrado besos,
y tantas cosas que quiero olvidar.

פבלו נרודה
אין שכחה (סונטה)


אִם תִּשְׁאֲלִי אוֹתִי הֵיכָן הָיִיתִי
אֶהְיֶה חַיָּב לוֹמַר שֶׁ״זֶה קוֹרֶה.״
אֶהְיֶה חַיָּב לְדַבֵּר עַל הָאֲבָנִים הַמַּחְשִׁיכוֹת אֶת הָאֲדָמָה,
עַל הַנָּהָר הַמִּתְמַשֵּׁךְ עַד אָבְדָנוֹ:
אֵינֶנִּי יוֹדֵעַ דָּבָר מִלְבַד אֵלֶּה שֶׁאֲבוּדִים לַצִּפּוֹרִים,
אוֹ הַיָּם שֶׁנָּטַשְׁתִּי, אוֹ אֲחוֹתִי הַבּוֹכָה.
בִּשְׁבִיל מָה כָּל כָּךְ הַרְבֵּה מְקוֹמוֹת, בִּשְׁבִיל מָה
יוֹם מִשְׁתַּלֵּב בְּיוֹם? בִּשְׁבִיל מָה לַיְלָה שָׁחֹר
מְמַלֵּא אֶת פִּינוּ? בִּשְבִיל מָה הַמֵּתִים?

אִם תִּשְׁאֲלִי אוֹתִי מֵאַיִן בָּאתִי, אֶצְטָרֵךְ לְדַבֵּר בִּדְבָרִים
  שְׁבוּרִים,
בְּכֵלִים מַרִים מִדַּי,
בִּבְהֵמוֹת גְּדוֹלוֹת שֶׁנּוֹטִים לְהִרָקֵב
וּבִלְבָבִי הַמְּיֻסָּר.

אֵין אֵלֶּה זִכְרוֹנוֹת שֶׁהִצְטַלְּבוּ
אוֹ הַיּוֹנָה הַצְּהַבְהַבָה הַיְּשֵׁנָה בְּשִׁכְחָתֵנוּ;
אֵלֶּה פָּנִים מוּצָפוֹת דְּמָעוֹת,
אֶצְבָּעוֹת בַּגָּרוֹן,
וּמָה שֶׁנּוֹשֵׁר יַחַד עִם הֶעָלִים:
חשֶׁךְ הַיּוֹם שֶׁחָלַף לוֹ,
הַיּוֹם הַנִּזּוֹן מִדָּמֵינוּ הַנּוּגֶה.

הִנֵּה סִגָּלִיּוֹת, סְנוּנִיּוֹת,
כָּל הָאֲהוּבִים עָלֵינוּ, שֶׁנִּרְאִים
בְּסִדְרַת פִּתְקֵינוּ הַמְּתוּקִים
שֶׁדַּרְכָּם עוֹבְרִים זְמַן וּמְתִיקוּת.

אֲבָל אֵינֶנּוּ חוֹדְרִים מֵעֵבֶר לַשִּׁנַּיִם אֵלֶּה,
אֵינֶנּוּ לוֹעֲסִים אֶת הַקְּלִיפּוֹת הַנִּלְקָטִים עַל־יְדֵי הַשְּׁתִיקָה,
כִּי אֵינֶנִּי יוֹדֵעַ מָה לַעֲנוֹת:
יֵשׁ כָּל כָּךְ הַרְבֵּה מֵתִים,
וְכָל כָּךְ הַרְבֵּה סְכָרִים שֶׁאוֹתָם מַבְקִיעָה הַשֶּׁמֶשׁ הָאֲדֻמָּה,
וְכָל כָּךְ הַרְבֵּה רָאשִׁים נֶחְבַּטִים בַּסְּפִינוֹת,
וְכָל כָּךְ הַרְבֵּה יָדַיִם שֶׁעָטְפוּ נְשִׁיקוֹת,
וְכָל כָּךְ הַרְבֵּה דְּבָרִים שֶׁאוֹתָם אֲנִי רוֹצֶה לִשְׁכּוֹחַ.
י

Mar 032016
 

Pablo Neruda
Soneto XXXIV

Eres hija del mar y prima del orégano,
nadadora, tu cuerpo es de agua pura,
cocinera, tu sangre es tierra viva
y tus costumbres son floridas y terrestres.

Al agua van tus ojos y levantan las olas,
a la tierra tus manos y saltan las semillas,
en agua y tierra tienes propiedades profundas
que en ti se juntan como las leyes de la greda.

Náyade, corta tu cuerpo la turquesa
y luego resurrecto florece en la cocina
de tal modo que asumes cuanto existe

y al fin duermes rodeada por mis brazos que apartan
de la sombra sombría, para que tú descanses,
legumbres, algas, hierbas: la espuma de tus sueños.

פבלו נרודה
סונט ל״ד


אַתְּ בִּתּוֹ שֶׁל הַיָּם וּבַת־דּוֹדָתָהּ שֶׁל אֲזוֹבִית —
שַׂחְיָנִית, גּוּפֵךְ עָשֹוּי מַיִם טְהוֹרִים,
טַבָּחִית, דָּמֵךְ הוּא קַרְקַע חַי
וּדְרָכַיִךְ פִּרְחוֹנִיּוֹת וַעֲתִירוֹת־אֲדָמָה.

יוֹצְאוֹת עֵינַיִךְ אֶל הַמַּיִם וְנִשָּׂאִים הַגַּלִּים,
יָדַיִךְ אֶל הַקַּרְקַע, וְתוּפְחִים הַזְּרָעִים,
אַתְּ בַּעֲלַת נִכְסֵי מַיִם וַאֲדָמָה עֲמֻקִּים
הַמִתְאַחֲדִים בְּתוֹכֵךְ כְּמוֹ נֻסְחַת הָחֵמָר.

נַאיְאַד, אֶת גּוּפֵךְ חוֹתֵךְ הַטּוּרְקִיז
וְאָז יָקוּם לִתְחִיָּה, מְלַבְלֵב בַּמִּטְבַח
לְפִיכָךְ אַתְּ נוֹטֶלֶת עַל עַצְמֵךְ אֶת כָּל אֲשֶׁר קַיָּם

וּבַסּוֹף תָּנוּמִי מְחֻבֶּקֶת בֵּין זְרוֹעוֹתַי הָהוֹדְפוֹת
אֶת צְלָלֵי הָאֲפֵלָה כְּדֵי שֶׁתּנוּחִי —
יְרָקוֹת, אַצּוֹת, עִשְׂבֵי תִּבּוּל: קֶצֶף חֲלוֹמוֹתַיִךְ.
י

Mar 012016
 

Pablo Neruda
Soneto XLIX

Es hoy: todo el ayer se fue cayendo
entre dedos de luz y ojos de sueño,
mañana llegará con pasos verdes:
nadie detiene el río de la aurora.

Nadie detiene el río de tus manos,
los ojos de tu sueño, bienamada,
eres temblor del tiempo que transcurre
entre luz vertical y sol sombrío,

y el cielo cierra sobre ti sus alas
llevándote y trayéndote a mis brazos
con puntual, misteriosa cortesía:

Por eso canto al día y a la luna,
al mar, al tiempo, a todos los planetas,
a tu voz diurna y a tu piel nocturna.

פבלו נרודה
סונט מ״ט


זֶה הַיּוֹם: כְּבָר נִשְׁמַט כָּל הָאֶתְמוֹל
בֵּין אֶצְבְּעוֹת הָאוֹר וְעֵינֵי הַשֵּׁנָה,
יָבוֹא הַמָּחָר עִם פְּסִיעוֹתָיו הַיְּרֻקּוֹת:
אֵין לַעֲצוֹר אֶת נְהַר הַשַּׁחַר.

אֵין לַעֲצוֹר אֶת נְהַר יָדָיִךְ,
אֶת עֵינֵי שְׁנָתֵךְ, אֲהוּבָתִי,
אַתְּ רַעֲדַת הַזְּמַן הָעוֹבֵר
בֵּין אוֹר אֲנָכִי לְשֶׁמֶשׁ קוֹדֶרֶת,

וְהָרָקִיעַ סוֹכֵךְ כְּנָפָיו מֵעָלָיִךְ,
מֵרִים וְנוֹשֵׂא אוֹתָךְ לִזְרוֹעוֹתַי
בְּנִמּוּסָיו הַדַּיְקָנִיִּים וּמִסְתּוֹרִיִּים:

בִּגְלַל זֶה אֲנִי שָׁר אֶל הַיּוֹם וְהַיָּרֵחַ,
אֶל הַיָּם, אֶל הַזְּמַן, אֶל כָּל כּוֹכְבֵי הַלֶּכֶת,
אֶל קוֹלֵךְ הַיּוֹמִי וְאֶל עוֹרֵךְ הַלֵּילִי.
י

Feb 262016
 

Pablo Neruda
Soneto XLVIII

Dos amantes dichosos hacen un solo pan,
una sola gota de luna en la hierba,
dejan andando dos sombras que se reúnen,
dejan un solo sol vacío en una cama.

De todas las verdades escogieron el día:
no se ataron con hilos sino con un aroma,
y no despedazaron la paz ni las palabras.
La dicha es una torre transparente.

El aire, el vino van con los dos amantes,
la noche les regala sus pétalos dichosos,
tienen derecho a todos los claveles.

Dos amantes dichosos no tienen fin ni muerte,
nacen y mueren muchas veces mientras viven,
tienen la eternidad de la naturaleza.

פבלו נרודה
סונט מ״ח


שְׁנֵי אֲהוּבִים מְאֻשָּׁרִים עוֹשִׂים לֶחֶם אֶחַד,
טִיפַּת־סַהַר יְחִידָה בַּדֶּשֶׁא,
מַשְׁאִירִים בְּלֶכְתָּם שְׁנֵי צְלָלִים מִתְמַזְּגִים,
מַשְׁאִירִים בַּמִּטָּה שֶׁמֶשׁ רֵיקָה יְחִידָה.

מִתּוֹךְ כָּל הָאֲמִתּוֹת בָּחְרוּ הֵם בַּיּוֹם:
כָּבְלוּ אוֹתוֹ לֹא בַּחֲבָלִים אֶלָּא בְּנִיחוֹחַ,
אֶת הַשָּׁלוֹם אוֹ הַמִּילִים אֵינָם קָרְעוּ לִגְזָרִים.
אָשְׁרָם הוּא מִגְדָּל שָׁקוּף.

אֶת שְׁנֵי הָאֲהוּבִים מְלַוִּים יַיִן וַאֲוִיר,
הַלַּיְלָה מַגִּישׁ לָהֶם אֶת עֲלֵי־כּוֹתָרְתוֹ הַשְֹּמֵחִים,
לָהֶם זְכוּת לְכָל פִּרְחֵי הַצִּפֹּרֶן.

לִשְׁנֵי אֲהוּבִים מְאֻשָּׁרִים אֵין קֵץ וְאֵין מָוֶת,
נוֹלְדִים וְדּוֹעֲכִים הֵם פְּעָמִים רַבּוֹת בְּחַיֵיהֶם,
לָהֶם חַיֵי־נֶצַח שֶׁל הַטֶּבַע.
י

Feb 142016
 
איקיו (1394-1481)
 
לֹא אָמוּת, לֹא אֵלֵךְ לְּשׁוּם מָקוֹם,
אֶהְיֶה כָּאן.
רַק שֶׁלֹּא תִּשְׁאַל אוֹתִי;
כִּי לֹא אֶעֱנֶה.
י
Oct 182015
 
ריוקאן (1758-1831)
 
זֶה לֹא שֶׁאֲנִי נִמְנָע
מִ‏לְּהִתְעָרֵב בָּעוֹלָם
סְתָם מַתְאִים לִי יוֹתֵר
לְשַׂחֵק לְבַדִּי
י
Aug 202015
 
איקיו (1394-1481)
 
חֲסֵרִים לְמָעוּזִּי עַמּוּדִים
וְגַג אֵין לוֹ
בְּכָל זֹאת לֹא יַרְטִיבֵהוּ הַגֶּשֶׁם
לֹא תַּכֵּהוּ הָרוּחַ
י
Jun 272015
 
איקיו (1394-1481)
 
הַבֻּבָּנַאי תּוֹלֶה אֶת בֻּבּוֹתָיו
מִסָּבִיב לַצַּוָּאר, לֹא לַלֵּב
אֶפְשָׁר לְהוֹצִיא שֵׁד
אֶפְשָׁר לְהוֹצִיא בּוּדְהָה
י
Jun 072015
 

י. ל. טלר (1912 – 1972)
(חסר כותרת)

 
אוּלַי זֶה אֱלוֹהִים
שֶׁגָדֵל עַל בְּשָׁרִי?
 
שִׁנַּיִךְ הַקְּטַנּוֹת, הֶחַדְוֹת,
צָלְבוּ אֶת אֱלוֹהִים.
 
אֱלוֹהִים הוּא מָשָׁל
שֶׁל מַצְפּוּן לָבָן
בּוֹהֵק עִם שַׁחַר כְּשֶׁלֶג עַל כָּל הַגָּגוֹת.
 
אֲבָל עַכְשָׁו לַיְלָה.
כּוֹכָבִים — פְּסִיעוֹת הָאַרְנָבוֹת,
שְׁקֵטוֹת, זְרִיזוֹת.
 
נִמְשַׁיִךְ צְפוּפִים
וּמַלְהִיבִים כְּרֵיחַ הַיָּם.
 
אֱלוֹהִים לֹא צָעִיר.
מַרְדִּים אוֹתוֹ רֵיחַ הַיָּם.
י

י. ל. טעלער
(חסר כותרת)

 
אפשר איז עס גאָט
װאָס װאַקסט בײַ מיר אױפן לײַב?
 
דײַנע קלײנע, שאַרפּע ציין
האָבן גאָט געקרײציקט.
 
גאָט איז די לעגענדע
פון װײַסן געװיסן.
פאַר טאָג בלאַנקט עס װי שנײ פון אַלע דעכער.
 
נאָך איצט איז נאַכט.
שטערן — שטילע, פלינקע
טריט פון האָזן.
 
דײַנע זומער-שפּרענקעלעך זענען געדיכט
און רײצן װי דער ריח פון ים.
 
גאָט איז ניט יונג.
אים שלעפערט דער ריח פון ים.
י

Jun 062015
 

ל. שפּירא (1878 – 1948)
אל המשורר

 
מְשׁוֹרֵר!
אִם תִּרְצֶה לִהְיוֹת אָמִין —
אַל תָּשִׁיר עַל קְרָב אוֹ סִכְסוּכִין;
אַל תָּשִׁיר עַל עָוֶל אוֹ עַל דִּין;
אוֹ ״טוֹב״ וְ״רַע״, שֶׁכְּבָר תָּבִין:
שִׁיר עַל לֶחֶם וְעַל מִין.
י

ל. שפּיראָ
צום פאָעט

 
פאָעט!
אױב דו װילסט זײַן עכט —
ניט זינג פון שלאַכט און פון געפעכט;
ניט זינג פון אומרעכט און פון רעכט;
ניט זינג פון ״גוט״ און פון ״שלעכט״;
זינג פון ברױט און פון געשלעכט.
י