May 202016
 

Natan Zakh (1930- )
Dantès, No

Dantès, no. The mountain’s despondent. The treasure’s
been stolen. There won’t be missing, in the end,
a doubloon. No, Dantès, no.

I don’t know your opinion: but if you ask
for mine, you’ll hear my heart say
what it says. If you listen quite close,
you’ll hear that it sings: Dantès, no.
No, Dantès, no.

Time passed. The waves didn’t break down the fortress.
There’s no way through. The fish allow dying, but not
living. The animals too. I know it but
I also know what was said, brother to brother
on that forgotten night. So he said: No.
No. Dantès. No.

You found the key in a cave. If nobody asked you,
then nobody will. You can always fake a body.
That’s not the issue. The fraud isn’t here. You yourself
wasted your body: you feel like
someone who forsook treasure. No matter. The thought
that he passed, not happy, but also not comforting,
at least not that. Not total darkness, but definitely not light.
Too much prison here. Too much pit. But remember
it exists. That it’s more than the realization of man: it’s possible to realize
it, to touch its warm
heart. No. No, Dantès, no.

נתן זך
דנטס, לא


דַּנְטֶס, לֹא. הָהָר עָצוּב. הָאוֹצָר
גָנוּב. בְּסוֹפוֹ שֶׁל דָּבָר לֹא יֶחְסַר
זָהוּב. לֹא, דַּנְטֶס, לֹא.

אֵינֶּנִי יוֹדֵעַ מָה דַּעְתְּך: אִם תִּשְׁאַל
לְדַעְתִי, תִּשְׁמַע אֶת לִבִּי אוֹמֵר
מָה שֶׁהוּא אוֹמֵר. אִם תַּקְשִׁיב הֵיטֵב,
תִּשְׁמַע שֶׁהוּא מְזַמֵּר: דַּנְטֶס, לֹא.
לֹא דַּנְטֶס. לֹא.

הַזְּמַן עָבַר. הַגַּלִּים לֹא שָׁבְרוּ אֶת הַמִּבְצָר.
אֵין אֶפְשָׁרוּת מַעֲבָר. הַדָּגִים מֵנִיחִים לָמוּת אַךְ לֹא
לִחְיוֹת. כְּמוֹהֶם הָחַיּוֹת. אֲנִי יוֹדֵעַ זֹאת אַךְ
אֲנִי יוֹדֵעַ גַּם מָה שֶׁאָמַר אָח אֶל אָח
בַּלַּיְלָה הַנִּשְׁכָּח. וְזֶה הָיָה דְּבָרוֹ: לֹא.
לֹא. דַּנְטֶס. לֹא.

אֶת הַמַּפְתֵּחַ מָצָאתָ בְּכוּךְ. אִם לֹא שָׁאֲלוּךָ,
גָּם לֹא יִשְׁאֲלוּ. תָּמִיד אֶפְשָׁר לְזַיֵּף גְּוִיָה.
לֹא בְּזֶה הָעִנְיָן. לֹא כָּאן הָרְמִיָּה. אֲתָּה עַצְמְךָ
בִּלִּיתָּ אֶת גּוּפְךָ: הַרְגָּשָׁתְךָ דוֹמָה
לְמִי שֶׁוִּתֵּר עַל אוֹצָר. אֵין דָּבָר. הַמַּחְשָׁבָה
שֶׁהוּא עָבַר, לֹא מְאֻשָּׁר, אֲבָל גָּם לֹא מְנַחֵם,
לְפָחוֹת לֹא זֶה. לֹא חֲשֵׁכָה גְמוּרָה אֲבָל בְּוַדַּאי לֹא אוֹר.
יוֹתֵר מִדַּי צִינוֹק כָּאן. יוֹתֵר מִדַּי בּוֹר. אֲבָל לִזְכֹּר
שֶׁזֶּה קַיָּם. שָזֶּה יוֹתֵר מִמַּמָּשׁוּת אָדָם: אֶפְשָר לְמַשֵּׁש
אֶת זֶה, אֶפְשָׁר לָגַעַת עַד לִבּוֹ
הָחַם. לֹא. לֹא, דַּנְטֶס, לֹא.
י

  One Response to “Natan Zakh, “Dantes, Lo””

  1. Wow, I love this poem. But I think goya in the last stanza should be gviya, as in body/corpse.

 Leave a Reply

You may use these HTML tags and attributes: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>

(required)

(required)

Are you a Russian spam robot? Prove it: *