Mar 102016
 
לשואלים איך אוהלי נטשתי

Pablo Neruda
No Hay Olvido (Sonata)

Si me preguntáis en dónde he estado
debo decir “Sucede”.
Debo de hablar del suelo que oscurecen las piedras,
del río que durando se destruye:
no sé sino las cosas que los pájaros pierden,
el mar dejado atrás, o mi hermana llorando.
Por qué tantas regiones, por qué un día
se junta con un día? Por qué una negra noche
se acumula en la boca? Por qué muertos?

Si me preguntáis de dónde vengo, tengo que conversar con cosas
  rotas,
con utensilios demasiado amargos,
con grandes bestias a menudo podridas
y con mi acongojado corazón.

No son recuerdos los que se han cruzado
ni es la paloma amarillenta que duerme en el olvido,
sino caras con lágrimas,
dedos en la garganta,
y lo que se desploma de las hojas:
la oscuridad de un día transcurrido,
de un día alimentado con nuestra triste sangre.

He aquí violetas, golondrinas,
todo cuanto nos gusta y aparece
en las dulces tarjetas de larga cola
por donde se pasean el tiempo y la dulzura.

Pero no penetremos más allá de esos dientes,
no mordamos las cáscaras que el silencio acumula,
porque no sé qué contestar:
hay tantos muertos,
y tantos malecones que el sol rojo partía,
y tantas cabezas que golpean los buques,
y tantas manos que han encerrado besos,
y tantas cosas que quiero olvidar.

פבלו נרודה
אין שכחה (סונטה)


אִם תִּשְׁאֲלִי אוֹתִי הֵיכָן הָיִיתִי
אֶהְיֶה חַיָּב לוֹמַר שֶׁ״זֶה קוֹרֶה.״
אֶהְיֶה חַיָּב לְדַבֵּר עַל הָאֲבָנִים הַמַּחְשִׁיכוֹת אֶת הָאֲדָמָה,
עַל הַנָּהָר הַמִּתְמַשֵּׁךְ עַד אָבְדָנוֹ:
אֵינֶנִּי יוֹדֵעַ דָּבָר מִלְבַד אֵלֶּה שֶׁאֲבוּדִים לַצִּפּוֹרִים,
אוֹ הַיָּם שֶׁנָּטַשְׁתִּי, אוֹ אֲחוֹתִי הַבּוֹכָה.
בִּשְׁבִיל מָה כָּל כָּךְ הַרְבֵּה מְקוֹמוֹת, בִּשְׁבִיל מָה
יוֹם מִשְׁתַּלֵּב בְּיוֹם? בִּשְׁבִיל מָה לַיְלָה שָׁחֹר
מְמַלֵּא אֶת פִּינוּ? בִּשְבִיל מָה הַמֵּתִים?

אִם תִּשְׁאֲלִי אוֹתִי מֵאַיִן בָּאתִי, אֶצְטָרֵךְ לְדַבֵּר בִּדְבָרִים
  שְׁבוּרִים,
בְּכֵלִים מַרִים מִדַּי,
בִּבְהֵמוֹת גְּדוֹלוֹת שֶׁנּוֹטִים לְהִרָקֵב
וּבִלְבָבִי הַמְּיֻסָּר.

אֵין אֵלֶּה זִכְרוֹנוֹת שֶׁהִצְטַלְּבוּ
אוֹ הַיּוֹנָה הַצְּהַבְהַבָה הַיְּשֵׁנָה בְּשִׁכְחָתֵנוּ;
אֵלֶּה פָּנִים מוּצָפוֹת דְּמָעוֹת,
אֶצְבָּעוֹת בַּגָּרוֹן,
וּמָה שֶׁנּוֹשֵׁר יַחַד עִם הֶעָלִים:
חשֶׁךְ הַיּוֹם שֶׁחָלַף לוֹ,
הַיּוֹם הַנִּזּוֹן מִדָּמֵינוּ הַנּוּגֶה.

הִנֵּה סִגָּלִיּוֹת, סְנוּנִיּוֹת,
כָּל הָאֲהוּבִים עָלֵינוּ, שֶׁנִּרְאִים
בְּסִדְרַת פִּתְקֵינוּ הַמְּתוּקִים
שֶׁדַּרְכָּם עוֹבְרִים זְמַן וּמְתִיקוּת.

אֲבָל אֵינֶנּוּ חוֹדְרִים מֵעֵבֶר לַשִּׁנַּיִם אֵלֶּה,
אֵינֶנּוּ לוֹעֲסִים אֶת הַקְּלִיפּוֹת הַנִּלְקָטִים עַל־יְדֵי הַשְּׁתִיקָה,
כִּי אֵינֶנִּי יוֹדֵעַ מָה לַעֲנוֹת:
יֵשׁ כָּל כָּךְ הַרְבֵּה מֵתִים,
וְכָל כָּךְ הַרְבֵּה סְכָרִים שֶׁאוֹתָם מַבְקִיעָה הַשֶּׁמֶשׁ הָאֲדֻמָּה,
וְכָל כָּךְ הַרְבֵּה רָאשִׁים נֶחְבַּטִים בַּסְּפִינוֹת,
וְכָל כָּךְ הַרְבֵּה יָדַיִם שֶׁעָטְפוּ נְשִׁיקוֹת,
וְכָל כָּךְ הַרְבֵּה דְּבָרִים שֶׁאוֹתָם אֲנִי רוֹצֶה לִשְׁכּוֹחַ.
י

 Leave a Reply

You may use these HTML tags and attributes: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>

(required)

(required)

Are you a Russian spam robot? Prove it: *