Feb 262016
 

Pablo Neruda
Soneto XLVIII

Dos amantes dichosos hacen un solo pan,
una sola gota de luna en la hierba,
dejan andando dos sombras que se reúnen,
dejan un solo sol vacío en una cama.

De todas las verdades escogieron el día:
no se ataron con hilos sino con un aroma,
y no despedazaron la paz ni las palabras.
La dicha es una torre transparente.

El aire, el vino van con los dos amantes,
la noche les regala sus pétalos dichosos,
tienen derecho a todos los claveles.

Dos amantes dichosos no tienen fin ni muerte,
nacen y mueren muchas veces mientras viven,
tienen la eternidad de la naturaleza.

פבלו נרודה
סונט מ״ח


שְׁנֵי אֲהוּבִים מְאֻשָּׁרִים עוֹשִׂים לֶחֶם אֶחַד,
טִיפַּת־סַהַר יְחִידָה בַּדֶּשֶׁא,
מַשְׁאִירִים בְּלֶכְתָּם שְׁנֵי צְלָלִים מִתְמַזְּגִים,
מַשְׁאִירִים בַּמִּטָּה שֶׁמֶשׁ רֵיקָה יְחִידָה.

מִתּוֹךְ כָּל הָאֲמִתּוֹת בָּחְרוּ הֵם בַּיּוֹם:
כָּבְלוּ אוֹתוֹ לֹא בַּחֲבָלִים אֶלָּא בְּנִיחוֹחַ,
אֶת הַשָּׁלוֹם אוֹ הַמִּילִים אֵינָם קָרְעוּ לִגְזָרִים.
אָשְׁרָם הוּא מִגְדָּל שָׁקוּף.

אֶת שְׁנֵי הָאֲהוּבִים מְלַוִּים יַיִן וַאֲוִיר,
הַלַּיְלָה מַגִּישׁ לָהֶם אֶת עֲלֵי־כּוֹתָרְתוֹ הַשְֹּמֵחִים,
לָהֶם זְכוּת לְכָל פִּרְחֵי הַצִּפֹּרֶן.

לִשְׁנֵי אֲהוּבִים מְאֻשָּׁרִים אֵין קֵץ וְאֵין מָוֶת,
נוֹלְדִים וְדּוֹעֲכִים הֵם פְּעָמִים רַבּוֹת בְּחַיֵיהֶם,
לָהֶם חַיֵי־נֶצַח שֶׁל הַטֶּבַע.
י

 Leave a Reply

You may use these HTML tags and attributes: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>

(required)

(required)

Are you a Russian spam robot? Prove it: *