Feb 292016
 

Hayim Gouri (1923 – )
Charm

I’ll be a charm, I’ll be good rumors
and stand with boundless patience
at sought and heeding doors
and lead unnatural deaths astray
like enchanters’ love
and be the hand laid over hurts
and be by night the complaint department, open and lit up,
and nearly be
and be your life hung by a thread.

חיים גורי
קמיע

 
אֶהְיֶה קָמֵיעַ, אֶהְיֶה שְׁמוּעוֹת טוֹבוֹת
וְאֶעֱמֹד בְּסַבְלָנוּת אֵין קֵץ
לְיָד דְּלָתוֹת שֶׁתִּתְבַּקֵּשְׁנָה וְתֶעְתַּרְנָה
וְאוֹלִיךְ שׁוֹלָל אֶת הַמִּיתוֹת הַמְשֻׁנּוֹת
כְּמוֹ אַהֲבַת הָאַשָׁפִים
וְאֶהְיֶה הַיָּד הַנָּחָה עַל הַכְּאֵבִים
וּבַלַּיְלָה אֶהְיֶה לִשְׁכַּת תְּלוּנוֹת פְּתוּחָה וּמוּאָרָה
וְאֶהְיֶה כִּמְעַט
וְאֶהְיֶה חַיַּיִךְ הַתְּלוּיִים עַל חוּט הַשַּׂעֲרָה.
י

Feb 262016
 

Pablo Neruda
Soneto XLVIII

Dos amantes dichosos hacen un solo pan,
una sola gota de luna en la hierba,
dejan andando dos sombras que se reúnen,
dejan un solo sol vacío en una cama.

De todas las verdades escogieron el día:
no se ataron con hilos sino con un aroma,
y no despedazaron la paz ni las palabras.
La dicha es una torre transparente.

El aire, el vino van con los dos amantes,
la noche les regala sus pétalos dichosos,
tienen derecho a todos los claveles.

Dos amantes dichosos no tienen fin ni muerte,
nacen y mueren muchas veces mientras viven,
tienen la eternidad de la naturaleza.

פבלו נרודה
סונט מ״ח


שְׁנֵי אֲהוּבִים מְאֻשָּׁרִים עוֹשִׂים לֶחֶם אֶחַד,
טִיפַּת־סַהַר יְחִידָה בַּדֶּשֶׁא,
מַשְׁאִירִים בְּלֶכְתָּם שְׁנֵי צְלָלִים מִתְמַזְּגִים,
מַשְׁאִירִים בַּמִּטָּה שֶׁמֶשׁ רֵיקָה יְחִידָה.

מִתּוֹךְ כָּל הָאֲמִתּוֹת בָּחְרוּ הֵם בַּיּוֹם:
כָּבְלוּ אוֹתוֹ לֹא בַּחֲבָלִים אֶלָּא בְּנִיחוֹחַ,
אֶת הַשָּׁלוֹם אוֹ הַמִּילִים אֵינָם קָרְעוּ לִגְזָרִים.
אָשְׁרָם הוּא מִגְדָּל שָׁקוּף.

אֶת שְׁנֵי הָאֲהוּבִים מְלַוִּים יַיִן וַאֲוִיר,
הַלַּיְלָה מַגִּישׁ לָהֶם אֶת עֲלֵי־כּוֹתָרְתוֹ הַשְֹּמֵחִים,
לָהֶם זְכוּת לְכָל פִּרְחֵי הַצִּפֹּרֶן.

לִשְׁנֵי אֲהוּבִים מְאֻשָּׁרִים אֵין קֵץ וְאֵין מָוֶת,
נוֹלְדִים וְדּוֹעֲכִים הֵם פְּעָמִים רַבּוֹת בְּחַיֵיהֶם,
לָהֶם חַיֵי־נֶצַח שֶׁל הַטֶּבַע.
י

Feb 242016
 

Yehuda Amiḥai (1924 – 2000)
Spy

Many years past
I was sent
to surveil the land
beyond thirty.

There I remained,
not returning to my handlers,
so I wouldn’t have
to tell them
of this land
and I wouldn’t need
to lie.

יהודה עמיחי
מרגל


לִפְנֵי הַרְבֵּה שָׁנִים
נִשְׁלַחְתִּי
לְרַגֵּל אֶת הָאָרֶץ
מֵעֵבֶר לְגִיל הַשְּׁלֹשִֹים.

נִשְׁאַרְתִּי בָּה
וְלֹא חָזַרְתִּי אֶל שׁוֹלְחַי,
שֶׁלֹא אֶצְטָרֵךְ
לְסַפֵּר לָהֶם
עַל הָאָרֶץ הַזֹּאת
וְלֹא אֶצְטָרֵךְ
לְשַׁקֵּר.
י

Feb 232016
 

Yehuda ha-Levi (1075? – 1141?)
The Beauty Who Gilds Her Adornments

The beauty who gilds her adornments
with the light from the strand ’round her neck –
myrtles strained to surround the place where she lay
for they yearned for the scent of her oils.
How lovely her crimsoning brightness
from under the greens of her clouds –
the moment the sun so ashamed hid its face
it sent clouds so they’d cover her own.

יהודה הלוי / يهوذا اللاوي
יפה תייפה שהרוניה

 
יָפָה תְיַפֶּה שַׂהֲרֹנֶיהָ
אוֹר הָעֲנָק מִצַּוְרֹנֶיהָ
סַבּוּ הֲדַסִּים אֶת מְסִבָּתָהּ
כּי חָמְדוּ רֵיחַ שְׁמָנֶיהָ
יָפוּ אֲדַמְדַּמֵּי מְאוֹרֶיהָ
תַּחַת יְרַקְרַקֵּי עֲנָנֶיהֶ
חַמָּה בְּעֵת הִתְעַלְּמָה שָׂמָה
עָבוֹת מְקוֹם עָבוֹת לְפָנֶיהָ.י

Feb 212016
 

Hayim Gouri (1923 – )
Her Ongoing Beauty

Her ongoing beauty.
Cities consumed by decay
and plagues that swept through.
We learned the hard way.
Her ongoing beauty.

Returning to hunger.
As long as there remains something
for writing her praises,
a hand still extended.
Her ongoing beauty.

Like the day after night
until it declines
she’s set
and in the window before the horizon of fire
her ongoing beauty.

Thus far not so bad.
Stand by me, alongside these fears
alongside silence and suspicion,
with her warmth for me,
her ongoing beauty.

With her, by God’s grace.
And what’s clear,
what discovers Americas in darkness,
even given these depths,
her ongoing beauty.

And still clinging to her
and betting on her until nothing remains.
Her ongoing beauty – – –

חיים גורי
יפיה הנמשך

 
יָפְיָהּ הַנִּמְשָׁךְ.
עָרִים שֶׁהָיוּ לְמַאֲכֹלֶת
וּמַגֵּפוֹת שֶׁעָבְרוּ.
לָמֲדְנוּ בַּדֶּרֶךְ הַקָּשָׁה.
יָפְיָהּ הַנִּמְשָׁךְ.
 
שָׁבִים אֶל הָרָעָב.
כָּל עוֹד עֲדַיִן שָׁם
כּוֹתֵב תְּהִלּוֹתֶיהָ,
יָד פְּרוּשָׂה.
יָפְיָהּ הַנִּמְשָׁךְ.
 
כְּמוֹ הַיּוֹם הַבָּא אַחַר הַלַּיְלָה
וְעַד פְּנוֹתוֹ
נִתֶּנֶת
וּבַחַלּוֹן מוּל אֹפֶק הַשְּׂרֵפָה
יָפְיָהּ הַנִּמְשָׁךְ.
 
לֹא גְּרוּעָה עֲדֶנָּה.
הַיִי לִי עִם הַמּוֹרָאִים הַלָּלוּ
עִם הַשְּׁתִיקוֹת וְהַחֲשָׁד
עוֹמֶדֶת בְּחֻמָּהּ לִי,
יָפְיָהּ הַנִּמְשָׁךְ.
 
אִתָּהּ, בְּחֶסֶד אֱלֹהִים.
וְהַיָּדוּעַ
וְהַמְגַלֶּה אָמֶרִיקוֹת בַּחֲשֵׁכָה,
עִם הַמְּצוּלוֹת הָאֵלֶּה,
יָפְיָהּ הַנִּמְשָׁךְ.
 
וְעֲדַיִן נֶאֱחָז בָּהּ
וּמְהַמֵּר עָלֶיהָ עַד אֵין שָׁם.
יָפְיָהּ הַנִּמְשָׁךְ – – –
י

Feb 182016
 

Avot Yeshurun (1904 – 1992)
There’ll Come a Day

There’ll come a day when none shall read my mother’s letters.
I’ve a whole box of them.
Not whose they are,
not a word.

There’ll come a day when none shall take them in hand.
There’s a bundle and then some.
They’ll say: a scrap,
and nothing more.

And on that day I’ll take them to the Bar Kochba caves
to gather them in the dust. The world gone by
won’t study there a
mother tongue.

אבות ישורון
יום יבוא

 
יוֹם יָבוֹא וְאִישׁ לֹא יִקְרָא מִכְתָּבִים שֶׁל אִמִּי.
יֵשׁ לִי מֵהֶם חֲבִילָה.
לֹא שֶׁל מִי
וְלֹא מִלָּה.
 
יוֹם יָבוֹא וְאִישׁ לֹא יִקַּח אוֹתָם לַיָּד.
יֵשׁ מֵהֶם צְרוֹר וְהוֹתֵר.
יֹאמְרוּ: נְיָר פִּסַּת
וְלֹא יוֹתֵר.
 
בַּיוֹם הַהוּא אֲבִיאֶם אֶל מְעָרַת בַּר כּוֹכְבָא
לְהַעֲלוֹתָם בָּאָבָק. הָעוֹלָם הַקּוֹדֵם
לֹא יַחְקֹר בָּהּ
שְׁפַת אֵם.
י

Feb 162016
 

T. Carmi (1925 – 1994)
Nows

This diving down
to find our tracks
in miry flesh.

(You, nude, on the windowsill;
the night could not have supposed
there was such a thing as shame.)

This diving down
like a flashlight’s shadow
gone begging door to door.

(Stripped bare, on the sofa:
the room could not have guessed
what guilt was.)

This diving down

ט. כרמי
עכשוים

 
הַצְּלִילָה הַזֹּאת
לִמְצֹא אֶת עִקְּבוֹתֵינוּ
בַּבָּשָׂר הַטּוֹבְעָנִי.
 
(בְּעֵירֻמֵּךְ, עַל אֶדֶן־הַחַלּוֹן;
הַלַּיְלָה לֹא שִׁעֵר
כִּי יֵשׁ קָלוֹן.)
 
הַצְּלִילָה הַזֹּאת
כְּצֵל־פַּנָּס הַמְחַזֵּר
עַל הַפְּתָחִים.
 
(פְּשׁוּטָה־מִכֹּל, עַל הַסַּפָּה;
הַחֶדֶר לֹא נִחֵשׁ
מַהִי חֶרְפָּה.)
 
הַצְּלִילָה הַזֹּאת
י

Feb 152016
 

Yehuda Amiḥai (1924 – 2000)
Gifts of Love

I gave to you, for
your earlobes, for your fingers,
for you I gilded time upon your wrist,
I adorned you with so many shimmering things
that you’d sway for me in the wind,
tinkling softly overhead
to soothe my sleep.

I laid you down in apples, as it is written1
so we could roll atop a crimson appled bed.

I covered your skin with fine pink fabric
transparent as those baby lizards who’ve
eyes of black diamond on summer nights.

You let me live a few months
without needing religion
or worldview.

You gave me a silver letter opener;
that’s not how to open letters like these.
You tear, and tear, and tear.

יהודה עמיחי
מתנות אהבה


נָתַתִּי לָךְ בִּשְׁבִיל
בִּדְלֵי אָזְנַיִךְ, בִּשְׁבִיל אֶצְבְּעוֹתַיִךְ,
הִזְהַבְתִּי לָךְ אֶת הַזְּמַן עַל פֶּרֶק יָדֵךְ,
תָּלִיתִי עָלַיִךְ הַרְבֵּה מַבְרִיקִים
שֶׁתִּהְיִי לִי מִתְנַדְנֶדֶת בָּרוּחַ,
מְצַלְצֶלֶת חֶרֶשׁ מֵעָלַי,
לְהַרְגִּיעַ אֶת שְׁנָתִי.

רִפַּדְתִּי אוֹתָךְ בַּתַּפּוּחִים, כַּכָּתוּב,
כְּדֵי שֶׁנִתְגַּלְגֵּל עַל מֵסַב תַּפּוּחִי אָדֹם.

כִּסִּיתִי אֶת עוֹרֵךְ בְּאָרִיג וָרֹד, דַּקִּיק
שָׁקוּף כְּגוּרֵי חַרְדוֹנִים, שֶׁלָּהֶם
עֵינֵי יַהֲלוֹם שָׁחֹר בְּלֵילוֹת קַיִץ.

אִפְשַׁרתְּ לִי לִחְיוֹת חֳדָשִׁים אֲחָדִים
בְּלִי לְהִזְדַּקֵּק לְדָת
אוֹ לְהַשְׁקָפָת עוֹלָם.

נָתַתְּ לִי פּוֹתְחַן מִכְתָּבִים עָשׂוּי כֶּסֶף:
מִכְתָּבִים כָּאֶלֶה לֹא פּוֹתְחִים כָּךְ.
קוֹרְעִים, קוֹרְעִים, קוֹרְעִים.
י

  1. In Songs of Songs 2.
Feb 142016
 
איקיו (1394-1481)
 
לֹא אָמוּת, לֹא אֵלֵךְ לְּשׁוּם מָקוֹם,
אֶהְיֶה כָּאן.
רַק שֶׁלֹּא תִּשְׁאַל אוֹתִי;
כִּי לֹא אֶעֱנֶה.
י
Feb 132016
 

T. Carmi (1925 – 1994)
Defect and Dream

My left hand lies under your head
My right carving out a scratch;
You were promised to me in defect and dream,
Without any pity, without any grace.

Our springtime was eager, impassioned,
Our ending afflicted by fall:
My left hand lies close to your breast
My right carving out a scratch.

From out of white nights and their fragrance,
We drew near one another in grace:
Our springtime was eager, impassioned,
Our ending afflicted by fall.

Silent, collapsed lies our tent,
Our music went moldy with fall:
We were promised each other in defect and dream,
Without any pity, without any grace.

ט. כרמי
מום וחלום

 
שֹמֹאלִי תַחַת רֹאשֵׁךְ
וִימִינִי חוֹרְטָה הַשָּׂרֶטֶת:
אֹרַשְׂת לִי בְּמוּם וַחֲלוֹם,
בְּלֹא רַחֲמִים, בְּלֹא חֶסֶד.
 
הָיָה אֲבִיבֵנוּ לָהוּט,
קִיצֵינוּ נְגוּעַ־שַׁלֶּכֶת:
שֹמֹאלִי צְמוּדָה לְשָׁדֵךְ
וִימִינִי חוֹרְטָה הַשָּׂרֶטֶת.
 
מִלֵּילוֹת לְבָנִים וּבָשְׂמָם
קָרַבְנוּ אֵלֵינוּ בְּחֶסֶד:
,הָיָה אֲבִיבֵנוּ לָהוּט,
קִיצֵינוּ נְגוּעַ־שַׁלֶּכֶת.
 
אָהֳלֵנוּ קָרַס וַנִּדֹּם,
צְלֵילינוּ עָבְשׁוּ בַּשַּׁלֶּכֶת:
אֹרַשְֹנוּ בְּמוּם וַחֲלוֹם
בְּלֹא רַחֲמִים, בְּלֹא חֶסֶד.
י