Oct 182015
 
ריוקאן (1758-1831)
 
זֶה לֹא שֶׁאֲנִי נִמְנָע
מִ‏לְּהִתְעָרֵב בָּעוֹלָם
סְתָם מַתְאִים לִי יוֹתֵר
לְשַׂחֵק לְבַדִּי
י
Oct 132015
 

Italic: the female lover.
Plain text: the male lover.
Bold: the Song’s male speakers. Maybe.

Song of Songs 7

Again, my Shulamite, twirl round again!
Twirl round again, let us see you!

Why, among rows of these dancers,
should you gaze at this Shulamite alone?

How lovely your steps in those sandals,
noble daughter,
the curve of your thighs,
how like jewels,
carved by the hand of an artist,
your navel the goblet limned by the young moon,
never drained of its wine,
your belly a pile of wheat
fringed with roses,
your breasts are two fawns,
the twins of a doe,
your neck is an ivory tower,
your eyes are the pools of Cheshbon
at the Bat-rabbim gate,
your nose is the tower of Lebanon
that looks towards Damascus,
your head crowns you like Carmel,
the thrums of your hair royal purple,
a king could get caught in those curls —

How much fairer and finer you are, Love,
than all other delights.

The poise of your bearing appears like a palm,
your breasts seem like clusters —
I said to myself, I will climb up that palm,
take hold of those bunches of dates —
and may your breasts be as clusters of grapes,
your breath scented with apricots,
your tongue sweet as fine wine —

smoothly it flows for my love,
stirring awake sleeping lips.

I am all my beloved’s —
his desire is only for me.

Come, my beloved, let’s go out to the fields,
pass the night in the henna,
set out early for the vineyards,
to see if the grapevines are flowering,
if the young buds are opening,
the pomegranates blooming;

there I will give you my love.

The mandrakes have yielded their scent,
and at our hideaways’ thresholds,
I’ve laid away for you, love,
all the sweetest delights,
old and new.

שיר השירים ז
 
שׁוּבִי שׁוּבִי הַשּׁוּלַמִּית
שׁוּבִי שׁוּבִי וְנֶחֱזֶה בָּךְ
מַה-תֶּחֱזוּ בַּשּׁוּלַמִּית
כִּמְחֹלַת הַמַּחֲנָיִם
 
מַה-יָּפוּ פְעָמַיִךְ בַּנְּעָלִים
בַּת-נָדִיב
חַמּוּקֵי יְרֵכַיִךְ כְּמוֹ חֲלָאִים
מַעֲשֵׂה יְדֵי אָמָּן
שָׁרְרֵךְ אַגַּן הַסַּהַר
אַל־יֶחְסַר הַמָּזֶג
בִּטְנֵךְ עֲרֵמַת חִטִּים
סוּגָה בַּשּׁוֹשַׁנִּים
שְׁנֵי שָׁדַיִךְ כִּשְׁנֵי עֳפָרִים
תָּאֳמֵי צְבִיָּה
צַוָּארֵךְ כְּמִגְדַּל הַשֵּׁן
עֵינַיִךְ בְּרֵכוֹת בְּחֶשְׁבּוֹן
עַל שַׁעַר בַּת־רַבִּים
אַפֵּךְ כְּמִגְדַּל הַלְּבָנוֹן
צוֹפֶה פְּנֵי דַמָּשֶׂק
רֹאשֵׁךְ עָלַיִךְ כַּכַּרְמֶל
וְדַלַּת רֹאשֵׁךְ כָּאַרְגָּמָן
מֶלֶךְ אָסוּר בָּרְהָטִים
 
מַה־יָּפִית וּמַה־נָּעַמְתְּ
אַהֲבָה בַּתַּעֲנוּגִים
 
זֹאת קוֹמָתֵךְ דָּמְתָה לְתָמָר
וְשָׁדַיִךְ לְאַשְׁכֹּלוֹת
אָמַרְתִּי אֶעֱלֶה בְתָמָר
אֹחֲזָה בְּסַנְסִנָּיו
וְיִהְיוּ־נָא שָׁדַיִךְ כְּאֶשְׁכְּלוֹת הַגֶּפֶן
וְרֵיחַ אַפֵּךְ כַּתַּפּוּחִים
וְחִכֵּךְ כְּיֵין הַטּוֹב
 
הוֹלֵךְ לְדוֹדִי לְמֵישָׁרִים
דּוֹבֵב שִׂפְתֵי יְשֵׁנִים
 
אֲנִי לְדוֹדִי וְעָלַי תְּשׁוּקָתוֹ
 
לְכָה דוֹדִי נֵצֵא הַשָּׂדֶה
נָלִינָה בַּכְּפָרִים
נַשְׁכִּימָה, לַכְּרָמִים
נִרְאֶה אִם פָּרְחָה הַגֶּפֶן
פִּתַּח הַסְּמָדַר
הֵנֵצוּ הָרִמּוֹנִים
 
שָׁם אֶתֵּן אֶת דֹּדַי לָךְ
 
הַדּוּדָאִים נָתְנוּ רֵיחַ
וְעַל פְּתָחֵינוּ כָּל מְגָדִים
חֲדָשִׁים גַּם יְשָׁנִים
דּוֹדִי צָפַנְתִּי לָךְ
י

Oct 072015
 

Italic: the female lover.
Plain text: the male lover.
Bold Italic: the daughters of Jerusalem.

Song of Songs 6

Where has your love gone,
most lovely of women?
Where has he gone —
let us seek him together!

My love has gone down to his garden,
the perfumed beds of spices,
to graze in the gardens,
to gather the roses.

My love is all mine
and I am all his —
he grazes in roses.

You are beautiful as Tirzah, love,
fair as Jerusalem,
remote as the high mounting stars.

Turn away your eyes —
they overwhelm me.

Your hair is like flocks of goats
streaming down Mount Gilead,
your teeth are a flock of ewes,
white after bathing,
each last one alike,
and not one bereft;
your cheeks are like slices of pomegranate
peeking from the veil of your tresses.

Sixty are Solomon’s queens,
and eighty his courtesans,
maidens he keeps beyond counting;
my love is but one,
my perfection, my dove —
her mother’s one daughter,
the light of her eyes.

Women see her and proclaim her delight;
queens and courtesans praise her.

Who is this who seems as the dawn,
fair as the moon,
fierce as the sun,
remote as the high mounting stars?

I went down to the dense rows of almond,
to take in the stream’s tender verdure,
to see if the grapevines were flowering,
if the pomegranates bloomed;

and startling my soul,
she set me inside the noblest chariot.

שיר השירים ו
 
אָנָה הָלַךְ דּוֹדֵךְ
הַיָּפָה בַּנָּשִׁים
אָנָה פָּנָה דוֹדֵךְ
וּנְבַקְשֶׁנּוּ עִמָּךְ
 
דּוֹדִי יָרַד לְגַנּוֹ
לַעֲרֻגוֹת הַבֹּשֶׂם
לִרְעוֹת בַּגַּנִּים
וְלִלְקֹט שׁוֹשַׁנִּים
 
אֲנִי לְדוֹדִי וְדוֹדִי לִי
הָרֹעֶה בַּשּׁוֹשַׁנִּים
 
יָפָה אַתְּ רַעְיָתִי כְּתִרְצָה
נָאוָה כִּירוּשָׁלִָם
אֲיֻמָּה כַּנִּדְגָּלוֹת
 
הָסֵבִּי עֵינַיִךְ מִנֶּגְדִּי
שֶׁהֵם הִרְהִיבֻנִי
 
שַׂעְרֵךְ כְּעֵדֶר הָעִזִּים
שֶׁגָּלְשׁוּ מִן הַגִּלְעָד
שִׁנַּיִךְ כְּעֵדֶר הָרְחֵלִים
שֶׁעָלוּ מִן-הָרַחְצָה
שֶׁכֻּלָּם, מַתְאִימוֹת
וְשַׁכֻּלָה אֵין בָּהֶם
כְּפֶלַח הָרִמּוֹן רַקָּתֵךְ
מִבַּעַד לְצַמָּתֵךְ
 
שִׁשִּׁים הֵמָּה מְלָכוֹת
וּשְׁמֹנִים פִּילַגְשִׁים
וַעֲלָמוֹת אֵין מִסְפָּר
אַחַת הִיא יוֹנָתִי תַמָּתִי
אַחַת הִיא לְאִמָּהּ
בָּרָה הִיא לְיוֹלַדְתָּהּ
 
רָאוּהָ בָנוֹת וַיְאַשְּׁרוּהָ
מְלָכוֹת וּפִילַגְשִׁים וַיְהַלְלוּהָ
 
מִי זֹאת הַנִּשְׁקָפָה כְּמוֹ שָׁחַר
יָפָה כַלְּבָנָה
בָּרָה כַּחַמָּה
אֲיֻמָּה כַּנִּדְגָּלוֹת
 
אֶל גִּנַּת אֱגוֹז יָרַדְתִּי
לִרְאוֹת בְּאִבֵּי הַנָּחַל
לִרְאוֹת הֲפָרְחָה הַגֶּפֶן
הֵנֵצוּ הָרִמֹּנִים
לֹא יָדַעְתִּי נַפְשִׁי
שָׂמַתְנִי מַרְכְּבוֹת עַמִּי נָדִיב
י

Oct 042015
 

Italic: the female lover.
Plain text: the male lover.
Bold Italic: the daughters of Jerusalem.

Song of Songs 5

I’ve come to my garden,
my sister, my bride,
I’ve gathered my myrrh and my spices,
I’ve eaten my comb and my honey,
I’ve drunk of my wine and my milk.

Eat, friends, and drink —
be drunk with this passion!

I sleep, yet my heart lies awake;
the voice of my love at the door —

“Open for me now, my sister, my love,
my perfection, my dove,
for my head is wet with dew,
my curls with nighttime’s mists” —

I’ve slipped out of my robe —
and now I should dress?
I’ve washed the dust from my feet —
and I should get dirty again?

My love slipped his hand through the gap
and my loins stirred for him.

I leapt from the bed to let my love in,
my hands dripping myrrh,
fingers slick with it,
spreading over the bolts of the door.

I opened for my love —
and my love had slipped away,
my soul taking flight with his words.

I sought him
and yet did not find him,
I called him
yet heard no reply.

The guards came upon me,
the city patrol —
they beat me, they hurt me,
the tore off my shawl —
the guards on the walls!

I ask you to swear to me,
daughters of Jerusalem:
if you find my beloved,
tell him one thing,
that I have grown faint from this love.

How does your love exceed any other,
most lovely of women?
Who is your love
to so make us swear?

My love: he is shining and ruddy,
towering over ten thousand.
His head is pure gold,
the curls of his locks
as black as the raven,
his eyes are like doves
beside streams of water,
washed in white milk,
dwelling in plenty;
his cheeks are like plots of perfume,
towers of spices at market,
his lips are two roses,
dripping with myrrh,
his arms are gold scepters
inlaid with emeralds,
his torso an ivory slab
shining with sapphire,
his calves are bright columns of marble
on plinths of pure gold,
his looks are the vistas of Lebanon —
a boy like the cedars!
His palate is sweetness,
his whole is delight;

that is my love,
my companion,
daughters of Jerusalem.

שיר השירים ה
 
בָּאתִי לְגַנִּי
אֲחֹתִי כַלָּה
אָרִיתִי מוֹרִי עִם בְּשָׂמִי
אָכַלְתִּי יַעְרִי עִם דִּבְשִׁי
שָׁתִיתִי יֵינִי עִם חֲלָבִי
 
אִכְלוּ רֵעִים
שְׁתוּ וְשִׁכְרוּ דּוֹדִים
 
אֲנִי יְשֵׁנָה וְלִבִּי עֵר
קוֹל דּוֹדִי דוֹפֵק
פִּתְחִי לִי אֲחֹתִי רַעְיָתִי
יוֹנָתִי, תַמָּתִי
שֶׁרֹּאשִׁי נִמְלָא טָל
קְוֻּצּוֹתַי רְסִיסֵי לָיְלָה
 
פָּשַׁטְתִּי אֶת כֻּתָּנְתִּי
אֵיכָכָה אֶלְבָּשֶׁנָּה
רָחַצְתִּי אֶת רַגְלַי
אֵיכָכָה אֲטַנְּפֵם
 
דּוֹדִי שָׁלַח יָדוֹ מִן הַחֹר
וּמֵעַי הָמוּ עָלָיו
קַמְתִּי אֲנִי לִפְתֹּחַ לְדוֹדִי
וְיָדַי נָטְפוּ מוֹר
וְאֶצְבְּעֹתַי מוֹר עֹבֵר
עַל כַּפּוֹת הַמַּנְעוּל
 
פָּתַחְתִּי אֲנִי לְדוֹדִי
וְדוֹדִי חָמַק עָבָר
נַפְשִׁי יָצְאָה בְדַבְּרוֹ
 
בִּקַּשְׁתִּיהוּ וְלֹא מְצָאתִיהוּ
קְרָאתִיו וְלֹא עָנָנִי
 
מְצָאֻנִי הַשֹּׁמְרִים
הַסֹּבְבִים בָּעִיר
הִכּוּנִי פְצָעוּנִי
נָשְׂאוּ אֶת רְדִידִי מֵעָלַי
שֹׁמְרֵי הַחֹמוֹת
 
הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם
בְּנוֹת יְרוּשָׁלָ‍ִם
אִם תִּמְצְאוּ אֶת דּוֹדִי
מַה תַּגִּידוּ לוֹ
שֶׁחוֹלַת אַהֲבָה אָנִי
 
מַה דּוֹדֵךְ מִדּוֹד
הַיָּפָה בַּנָּשִׁים
מַה דּוֹדֵךְ מִדּוֹד
שֶׁכָּכָה הִשְׁבַּעְתָּנוּ
 
דּוֹדִי צַח וְאָדוֹם
דָּגוּל מֵרְבָבָה
רֹאשׁוֹ כֶּתֶם פָּז
קְוּצּוֹתָיו תַּלְתַּלִּים
שְׁחֹרוֹת כָּעוֹרֵב
עֵינָיו כְּיוֹנִים
עַל אֲפִיקֵי מָיִם
רֹחֲצוֹת בֶּחָלָב
יֹשְׁבוֹת עַל מִלֵּאת
לְחָיָו כַּעֲרוּגַת הַבֹּשֶׂם
מִגְדְּלוֹת מֶרְקָחִים
שִׂפְתוֹתָיו שׁוֹשַׁנִּים
נֹטְפוֹת מוֹר עֹבֵר
יָדָיו גְּלִילֵי זָהָב
מְמֻלָּאִים בַּתַּרְשִׁישׁ
מֵעָיו עֶשֶׁת שֵׁן
מְעֻלֶּפֶת סַפִּירִים
שׁוֹקָיו עַמּוּדֵי שֵׁשׁ
מְיֻסָּדִים עַל אַדְנֵי פָז
מַרְאֵהוּ כַּלְּבָנוֹן
בָּחוּר כָּאֲרָזִים
חִכּוֹ מַמְתַקִּים וְכֻלּוֹ מַחֲמַדִּים
 
זֶה דוֹדִי וְזֶה רֵעִי
בְּנוֹת יְרוּשָׁלָ‍ִם
י

Oct 012015
 

Italic: the female lover.
Plain text: the male lover.

Song of Songs 4

How stunning you are, love,
how stunning —
your eyes are doves
peeking from the veil of your tresses.
Your hair is like flocks of goats
streaming down Mount Gilead,
your teeth are a flock of ewes,
white after bathing,
each last one alike,
and not one bereft;
your lips are like threads of pure crimson,
each word that they utter so lovely;
your cheeks are like slices of pomegranate
peeking from the veil of your tresses;
your neck is the tower of David,
so elegantly fashioned;
draped with a thousand bright bucklers,
the champions’ bulwarks;
your breasts are two fawns,
the twins of a doe,
that graze among roses.

When the day breathes its last,
shadows fleeing before us,
I’ll set out for the mountain of myrrh,
the hill strewn with frankincense.

You are all of you beauty, my love,
and free of all flaws.

Join me, my bride,
come with me from Lebanon —
gaze out from the crest of Amana,
the high peaks of Senir and Hermon,
the lions’ abode,
the mountains of leopards.

You enthrall me, my sister, my bride,
enthrall me with but a glance of your eyes,
a link of your necklace.

How tender your passions,
my sister, my bride,
how much sweeter than wine;
how fragrant your oils,
the sweetest of smells.
Your lips drip with honey, my bride,
milk and honey lie under your tongue,
your garments perfumed
with Lebanon’s scents.

My sister, my bride, is a garden walled off;
a spring kept from flowing, a well sealed away.

Your branches are an orchard of pomegranates,
heavy with sweet, ripened fruit,
henna and spikenard,
saffron and cassia,
cinnamon and frankincense trees,
aloes and myrrh,
all of the finest perfumes —
a spring in the gardens,
a freshwater well,
cascading from Lebanon’s peaks.

Awake, you north wind,
Come hither, O south —
give your breath to my garden,
let flow its perfume;
my love will come unto his garden
and eat the ripe fruit that so thrills him.

שיר השירים ד
 
הִנָּךְ יָפָה רַעְיָתִי
הִנָּךְ יָפָה
עֵינַיִךְ יוֹנִים
מִבַּעַד לְצַמָּתֵךְ
שַׂעְרֵךְ כְּעֵדֶר הָעִזִּים
שֶׁגָּלְשׁוּ מֵהַר גִּלְעָד
שִׁנַּיִךְ כְּעֵדֶר הַקְּצוּבוֹת
שֶׁעָלוּ מִן הָרַחְצָה
שֶׁכֻּלָּם מַתְאִימוֹת
וְשַׁכֻּלָה אֵין בָּהֶם
כְּחוּט הַשָּׁנִי שִׂפְתֹתַיִךְ
וּמִדְבָּרֵיךְ נָאוֶה
כְּפֶלַח הָרִמּוֹן רַקָּתֵךְ
מִבַּעַד לְצַמָּתֵךְ
כְּמִגְדַּל דָּוִיד צַוָּארֵךְ
בָּנוּי לְתַלְפִּיּוֹת
אֶלֶף הַמָּגֵן תָּלוּי עָלָיו
כֹּל שִׁלְטֵי הַגִּבּוֹרִים
שְׁנֵי שָׁדַיִךְ כִּשְׁנֵי עֳפָרִים
תְּאוֹמֵי צְבִיָּה
הָרוֹעִים בַּשּׁוֹשַׁנִּים
 
עַד שֶׁיָּפוּחַ הַיּוֹם
וְנָסוּ הַצְּלָלִים
אֵלֶךְ לִי אֶל הַר הַמּוֹר
וְאֶל גִּבְעַת הַלְּבוֹנָה
 
כֻּלָּךְ יָפָה רַעְיָתִי
וּמוּם אֵין בָּךְ
 
אִתִּי מִלְּבָנוֹן כַּלָּה
אִתִּי מִלְּבָנוֹן תָּבוֹאִי
תָּשׁוּרִי מֵרֹאשׁ אֲמָנָה
מֵרֹאשׁ שְׂנִיר וְחֶרְמוֹן
מִמְּעֹנוֹת אֲרָיוֹת
מֵהַרְרֵי נְמֵרִים
 
לִבַּבְתִּנִי אֲחֹתִי כַלָּה
לִבַּבְתִּינִי (באחד) בְּאַחַת מֵעֵינַיִךְ
בְּאַחַד עֲנָק מִצַּוְּרֹנָיִךְ
 
מַה יָּפוּ דֹדַיִךְ
אֲחֹתִי כַלָּה
מַה טֹּבוּ דֹדַיִךְ מִיַּיִן
וְרֵיחַ שְׁמָנַיִךְ מִכָּל בְּשָׂמִים
נֹפֶת תִּטֹּפְנָה שִׂפְתוֹתַיִךְ כַּלָּה
דְּבַשׁ וְחָלָב תַּחַת לְשׁוֹנֵךְ
וְרֵיחַ שַׂלְמֹתַיִךְ כְּרֵיחַ לְבָנוֹן
 
גַּן נָעוּל אֲחֹתִי כַלָּה
גַּל נָעוּל, מַעְיָן חָתוּם
שְׁלָחַיִךְ פַּרְדֵּס רִמּוֹנִים
עִם פְּרִי מְגָדִים
כְּפָרִים עִם נְרָדִים
נֵרְדְּ וְכַרְכֹּם
קָנֶה וְקִנָּמוֹן
עִם כָּל עֲצֵי לְבוֹנָה
מֹר וַאֲהָלוֹת
עִם כָּל רָאשֵׁי בְשָׂמִים
מַעְיַן גַּנִּים
בְּאֵר מַיִם חַיִּים
וְנֹזְלִים מִן לְבָנוֹן
 
עוּרִי צָפוֹן
וּבוֹאִי תֵימָן
הָפִיחִי גַנִּי
יִזְּלוּ בְשָׂמָיו
יָבֹא דוֹדִי לְגַנּוֹ
וְיֹאכַל פְּרִי מְגָדָיו
י