Jul 032015
 

Yisroel Efros (1890-1981)
Erotic Egoisms

You who are not merely you
sharply carved
cheeks, curls, slender neck and breast,
you who are more you than you,
who these many nights beneath my white waves
I wove together thread by thread,
and thought by thought, flame by flame,
until you ascended, arose from my sea –
you are wholly mine
wholly my creation.

Your creation?

At first, the blind footsteps
then the path begins to reveal itself;
at first, time pulsing hot and steady within the seed,
and the pressure and the pressure,
the astounding might of weakness among the stones,
until the world, the light appear;
at first, yearning – simple, hollow, fumbling,
and suddenly the focus igniting and bursting forth like some kind of rainbow,
an interiority ascending –

– With time, there’s feminine time and there’s a man’s time.
Masculine time is the urge from moment to moment,
and the moment itself is only what lies here within me.
With these very pads of my fingertips
I have imbued your urges with star-moments,
moment-stars,
and see, I’ll hear your proud train
fan slowly open with a rustle of silk
with a thousand deep eyes, stars of wisdom.
Your stars are all mine, my lord,
your somber eyes are all mine, my peacock –

He kisses her forehead and heads for the door.
And hush, she sits by the window and sings
softly songs of her virginhood,
songs of her youth,
again and again and again.

ישראל אפרת
אגואיזמים ארוטיים


אַתְּ שֶׁאֵינֵךְ רַק אַתְּ
מְגֻלֶּפֶת חַדּוֹת
לְחָיַיִם, קְוֻצּוֹת, צַוָּאר דַּק וְחָזֶה,
אַתְּ שֶׁיּוֹתֵר אַתְּ מֵאַתְּ,
שֶׁרַבִּים הַלֵּילוֹת מִתַּחַת גַּלַּי הַלְּבָנִים
חוּט אֶל חוּט רִקַּמְתִּיךְ
וְהָגוּת אֶל הָגוּת, אֵשׁ אֶל אֵשׁ,
עַד עָלִית, עַד עָלִית מִיַּמִּי –
כֻּלָּךְ רַק שֶׁלִּי,
כֻּלָּךְ יְצִירָתִי.

– יְצִירָתֶךָ?

רֵאשִׁית, הַפְּסִיעוֹת הָעִוְרוֹת
אַחַר כָּךְ הַמְּגַמָּה הַמְבָרֶרֶת;
רֵאשִׁית, הַזְּמַן הַדּוֹפֵק חַם וְקָצוּב תּוֹךְ הַזֶּרַע,
וְהַדָּחָק וְהַדְּחָק,
הָעֹז הַמַּפְלִיא שֶׁל רִפְיוֹן בֵּין סְלָעִים,
עַד יוֹפִיעַ עוֹלָם וְהָאוֹר;
רֵאשִׁית, עֲרִיגָה – סְתָמִית, חֲלָלִית, מְגַשֶּׁשֶׁת,
וּפִתְאֹם הָרִכּוּז שֶׁנִּצַּת וּפָרַץ כְּעֵין קֶשֶׁת,
הַפְּנִימִיּוּת שֶׁעָלְתָה –

– זְמַן יֵשׁ נָשִׁי וְיֵשׁ זְמַן שֶׁל הַגֶּבֶר.
זְמַן גַּבְרִי הוּא הַדַּחַף מֵרֶגַע אֶל רֶגַע,
וְהָרֶגַַע עַצְמוֹ הֵן תּוֹכִי, רַק תּוֹכִי.
בְּכָרִיּוֹת אֵלֶּה שֶׁל רָאשֵׁי אֶצְבְּעוֹתַי
נָטַעְתִּי עַל דְּחָפֶיךָ רְגָעִים-כּוֹכָבִים,
כּוֹכָבִים-רְגָעִים,
וּרְאֵה, יֵשׁ אֶשְׁמַע מְנִיפָתְךָ הַגֵּאָה
נִפְתַּחַת כְּבֵדָה בְּרִשְׁרוּשׁ מֶשִׁי
עִם אֶלֶף עֵינַיִם עֲמֻקּוֹת, כּוֹכָבִים שֶׁל חָכְמָה.
כּוֹכָבֶיךְ שֶׁלִּי, אֲדוֹנִי,
עֵינֶיךָ הַנּוּגוֹת שֶׁלִּי, טַוָּסִי –

הוּא נוֹשֵׁק לָהּ עַל מִצְחָהּ וְהוֹלֵךְ אֶל הַדֶּלֶת.
וְהַס, הִיא יוֹשֶׁבֶת לְיַד הַחַלּוֹן וְשָׁרָה
חֶרֶשׁ חֶרֶשׁ שִׁירֵי בְּתוּלֶיהָ,
שִׁירֵי נְעוּרֶיהָ,
חֲזָרָה חֲזָרָה חֲזָרָה.