Mar 212014
 

Dilemma: whenever I translate a poem into Hebrew, by the time I finish vowelling it, I hate it. And also my life, but that’s nothing new or needful of the Masoretes.

Also, I’m waiting to be convinced that Sherman Alexie and Sayed Kashua aren’t the same person, running a really tidy trans-Atlantic literary scam on an unsuspecting yefei nefesh readership. Their names even have the same scansion.

שרמן אלקסי
איך כותבים את הרומן האינדיאני-אמריקאי הגדול

כָּל הָאִינְדְּיָאנִים צְרִיכִים מְאַפְיֵנִים טְרָגִיִים: אַפַּיִם טְרָגִיִים, עֵינַיִם וְיָדַיִם.
יָדֵיהֶם וְעֶצְבְּעוֹתֵיהֶם צְרִיכוֹת לִהְיוֹת טְרָגִיוֹת כְּשֶׁהֵם מוֹשִׁיטִים יָד לְאֹכֶל טְרָגִי.

הַגִּבּוֹר צָרִיךְ לִהְיוֹת בֶּן־תַּעֲרֹבֶת, חֵצִי־לָבָן וְחֵצִי־אִינְדְּיָאן, עָדִיף
שֶׁהוּא בֶּן תּרְבּוּת־סוּסִים. הוּא צָרִיךְ לִבְכּוֹת לְבַד לְעִתִּים קְרוֹבוֹת. זֶה הֶכְרֵחִי.

אִם הַגִּבּוֹרֶת הִיא אִינְדְּיָאנִית, אָז הִיא יָפָה. הִיא צְרִיכָה לִהְיוֹת רָזָה
וּמְאֹהֶבֶת בְּגֶבֶר לָבָן. אַךְ אִם הִיא אוֹהֶבֶת אִינְדְּיָאן

אָז הוּא צָרִיךְ לִהְיוֹת בֶּן־תַּעֲרֹבֶת, עָדִיף שֶׁהוּא בֶּן תּרְבּוּת־סוּסִים.
אִם הָאִשָּׁה הָאִינְדְּיָאנִית אוֹהֶבֶת גֶּבֶר לָבָן, אָז הוּא צָרִיךְ לִהְיוֹת כָּל כַּךְ לָבָן

שֶׁאֶפְשָׁר לִרְאוֹת אֶת הַוְּרִידִים הַכְּחֻלִים הַזּוֹרְמִים בֵּין עוֹרוֹ כַּנְּהָרֹות.
כְּשֶׁהָאִשָּׁה הָאִינְדְּיָאנִית מוֹרִידָה אֶת שִֹמְלַתָהּ, הַגֶּבֶר הַלָּבָן מִתְּנַשֵּׁף

וְתָּמֵהַּ עַל יָפְיוֹ הָאֵינְסוֹפִי שֶׁל עוֹרָהּ הַשָּׁחוּם. יֵשׁ לְהַשְׁווֹת אוֹתָהּ לַטֶּבַע:
גְּבָעוֹת חוּמוֹת, הָרִים, בְּקָעוֹת פּוֹרוֹת, דֶּשֶׁא טָלוּל, רוּחַ, וּמַיִם צְלוּלִים.

אִם מַשְׁוִים אוֹתָהּ לְמַיִם אֲפֵלִים, מִצַּד שֵׁנִי, אָז הִיא צְרִיכָה לְהַסְתִּיר סוֹד.
לְאִינְדְּיָאנִים תָּמִיד יֵשׁ סוֹדוֹת, אֲשֶׁר מִתְּגַלִּים אַט־אַט בִּזְּהִירוּת.

אַךְ נִתַּן לְגַלּוֹת סוֹדוֹת אִינְדְּיָאנִיִים בְּבַת אַחַת, כִּסְעָרָה.
גְּבָרִים אִינְדְּיָאנִיִים, כַּמּוּבָן, הֵם סְעָרוֹת. הֵם צְרִיכִים לַהֲרוֹס אֶת חַיֵיהֶן

שֶׁל כָּל הַנָּשִׁים הַלְּבָנוֹת שֶׁבּוֹחֲרוֹת לֶאֱהוֹב אוֹתָם. כָּל הַנָּשִׁים הַלְּבָנוֹת אוֹהֲבוֹת
גְּבָרִים אִינְדְּיָאנִיִים. זֶה תָּמִיד כָּכָה. נָשִׁים לְבָנוֹת עוֹשֹוֹת הַצָּגוֹת שֶׁל סְלִידָה

מֵהַפֶּרֶא־אָדָם בְּגִ׳ינְזְ וְחוּלְצַת־טִי, אַךְ מִתְּאַוּוֹת אֵלָיו בַּחֲשַׁאי.
נָשִׁים לְבָנוֹת חוֹלְמוֹת עַל אִינְדְּיָאנִים בְּנֵי־תַּעֲרֹבֶת מֵתַּרְבּוּיוֹת־סוּסִים.

גְּבָרִים אִינְדְּיָאנִיִים הֵם סוּסִים, וְרֵיחָם פִּרְאִי, שֶׁל צַיִד. כְּשֶׁהַגֶּבֶר הָאִינְדְּיָאנִי
פּוֹתֵחַ אֶת כַּפְתּוֹרֵי מִכְנָסָיו, נָשִׁים לְבָנוֹת צְרִיכוֹת לַחְשׁוֹב עַל קַרְקַע.

יֵשׁ לִכְלוֹל רֶצַח אֶחָד, הִתְּאַבְּדוּת אַחַת, נִסְיוֹן אֹנֶס אֶחָד.
אַלְכּוֹהוֹל צָרִיךְ לְהִשָּׁתוֹת. מְכוֹנִיוֹת צְרִיכוֹת לְהִנָּהֵג בִּמְּהִירוּיוֹת גְּבוֹהוֹת.

אִינְדְּיָאנִים צְרִיכִים לַחֲזוֹת חֶזְיוֹנוֹת. אֲנָשִׁים לְבָנִים יְכוֹלִים לַחֲזוֹת אֶת אוֹתָם הָחֶזְיוֹנוֹת
אִם הֵם מְאֹהַבִים בְּאִינְדְּיָאנִים. אִם לָבָן אוֹהֵב אִינְדְּיָאן,

אָז הַלָּבָן הוּא אִינְדְּיָאן בִּזְכוּת הַקִּרְבָה. לְבָנִים צְרִיכִים לָשֵׂאת
אִינְדְּיָאן בְּתוֹךְ תּוֹכָם. הָאִינְדְּיָאנִים הַפְּנִימִיִים הָאֵלֶה הֵם בְּנֵי־תַּעֲרֹבֶת

וּבְבֵרוּר בְּנֵי תַּרְבּוּיוֹת־סוּסִים. אִם הָאִינְדְּיָאן הַפְּנִימִי זָכָר,
אָז הוּא צָרִיךְ לִהְיוֹת לוֹחֵם, בִּמְיֻחָד אִם הוּא נִמְצַא בְּתוֹךְ גֶּבֶר לָבָן.

אִם הָאִינְדְּיָאן הַפְּנִימִי נְקֵבָה, אָז הִיא צְרִיכָה לִהְיוֹת מְרַפֵּאת, בִּמְיֻחָד אִם הִיא נִמְצֵאת בְּתוֹךְ
אִשָּׁה לְבָנָה. לִפְעָמִים יֵשׁ סִבּוּכִים.

גֶּבֶר אִינְדְּיאָנִי יָכוֹל לְהֵחָבֵּא בּתוֹךְ אִשָּׁה לְבָנָה. אִשָּׁה אִינְדְּיָאנִית
יְכוֹלָה לְהֵחָבֵּא בְּתוֹךְ גֶּבֶר לָבָן. בְּמִקְרִים נְדִירִים כָּאֵלֶה,

כָּל אֶחָד הוּא בֶּן־תַּעֲרֹבֶת שֶׁחוֹתֵר לִלְמוֹד עוֹד עַל תַּרְבּוּת־הָסּוּסִים שֶׁלוֹ.
יֵשׁ צֹרֶךְ לִגְּאוּלָה, כַּמּוּבָן, וַעֲוֹנֹות צְרִיכִים כַּפָּרָה.

בִּשְׁבִיל זֶה, אֲנַחְנוּ צְרִיכִים יְלָדִים. יֶלֶד לָבָן וְיֶלֶד אִינְדְּיָאנִי, הַמִּין
לֹא מְשַׁנֶּה, צְרִיכִים לְהַבִּיעַ חִבָּה עֲמֻקָּה בְּאֹפֶן יַלְדוּתִי.

בָּרוֹמָן הָאִינְדְּיָאנִי-אָמֶרִיקָאִי הַגָּדוֹל, כְּשֶׁהוּא לִבְסוֹף יִכָּתֵּב,
כָּל הַלְּבָנִים יִהְיוּ אִינְדְּיָאנִים וְכָל הָאִינְדְּיָאנִים יִהְיוּ רְפָאִים.
י
Sherman Alexie
How to Write the Great American Indian Novel

 
All of the Indians must have tragic features: tragic noses, eyes, and arms.
Their hands and fingers must be tragic when they reach for tragic food.

The hero must be a half-breed, half white and half Indian, preferably
from a horse culture. He should often weep alone. That is mandatory.

If the hero is an Indian woman, she is beautiful. She must be slender
and in love with a white man. But if she loves an Indian man

then he must be a half-breed, preferably from a horse culture.
If the Indian woman loves a white man, then he has to be so white

that we can see the blue veins running through his skin like rivers.
When the Indian woman steps out of her dress, the white man gasps

at the endless beauty of her brown skin. She should be compared to nature:
brown hills, mountains, fertile valleys, dewy grass, wind, and clear water.

If she is compared to murky water, however, then she must have a secret.
Indians always have secrets, which are carefully and slowly revealed.

Yet Indian secrets can be disclosed suddenly, like a storm.
Indian men, of course, are storms. They should destroy the lives

of any white women who choose to love them. All white women love
Indian men. That is always the case. White women feign disgust

at the savage in blue jeans and T-shirt, but secretly lust after him.
White women dream about half-breed Indian men from horse cultures.

Indian men are horses, smelling wild and gamey. When the Indian men
unbuttons his pants, the white woman should think of topsoil.

There must be one murder, one suicide, one attempted rape.
Alcohol should be consumed. Cars must be driven at high speeds.

Indians must see visions. White people can have the same visions
if they are in love with Indians. If a white person loves an Indian

then the white person is Indian by proximity. White people must carry
an Indian deep inside themselves. Those interior Indians are half-breed

and obviously from horse cultures. If the interior Indian is male
then he must be a warrior, especially if he is inside a white man.

If the interior Indian is female, then she must be a healer, especially if she is inside
a white woman. Sometimes there are complications.

An Indian man can be hidden inside a white woman. An Indian woman
can be hidden inside a white man. In these rare instances,

everybody is a half-breed struggling to learn more about his or her horse culture.
There must be redemption, of course, and sins must be forgiven.

For this, we need children. A white child and an Indian child, gender
not important, should express deep affection in a childlike way.

In the Great American Indian novel, when it is finally written,
all of the white people will be Indians and all of the Indians will be ghosts.

Mar 032014
 

William Shakespeare
Sonnet 73

That time of year thou mayst in me behold
When yellow leaves, or none, or few, do hang
Upon those boughs which shake against the cold,
Bare ruin’d choirs, where late the sweet birds sang.
In me thou seest the twilight of such day
As after sunset fadeth in the west,
Which by and by black night doth take away,
Death’s second self, that seals up all in rest.
In me thou see’st the glowing of such fire
That on the ashes of his youth doth lie,
As the death-bed whereon it must expire
Consumed with that which it was nourish’d by.

This thou perceivest, which makes thy love more strong,
To love that well which thou must leave ere long.

ויליאם שייקספיר
סונט ע״ג


עֵת הַשָּׁנָה שֶׁבִּי תַּבִּיט שְׁמָא
שֶׁבָּה תְּלוּיִם בִּמְעַט עֲלֵי הַפָּז
עֲלֵי עָנָף רוֹעֵד מִפְּנֵי צִנָּה
חֻרְבַּת בָּמוֹת הַצִּפּוֹרִים אֵי אָז
תִּרְאֶה בִּי דִמְדּוּמִים שֶׁל יוֹם כָּזֶה
שֶׁמַעֲרִיב אֶת עַרֲבוֹ וְסָר,
שֶלֵּיל שָׁחֹר לִבְסוֹף כָּלִיל יִקְנֶה,
לְמָוֶת עֶצֶם הַשֵּׁנִי, חוֹתֵם הַשְּׁאַר.
תִּרְאֶה בִּי זָהֳרוֹ שֶׁל לַהַב אֵשׁ
שׁוֹכֵב עַל אֵפֶר נֹעַר הַנִּשְׂרַף,
אֲשֶׁר לוֹ עֶרֶשֹ הַדְּוַי, שָׁם יִפַּרֵשׁ,
כִּי עַל־יְדֵי מָה הֵזִינוֹ נִטְרָף.

הֵבַנְתָּ זֹאת, אֲזַי תֹּאהַב חָזָק
אֶת מָה אֲשֶׁר תּוֹךְ זְמַן קָצָר תִּזְנַח.
י