Jun 222013
 

Pablo Neruda
Aquí Te Amo

Aquí te amo.
En los oscuros pinos se desenreda el viento.
Fosforece la luna sobre las aguas errantes.
Andan días iguales persiguiéndose.

Se desciñe la niebla en danzantes figuras.
Una gaviota de plata se descuelga del ocaso.
A veces una vela. Altas, altas estrellas.

O la cruz negra de un barco.
Solo.
A veces amanezco, y hasta mi alma está húmeda.
Suena, resuena el mar lejano.
Este es un puerto.
Aquí te amo.

Aquí te amo y en vano te oculta el horizonte.
Te estoy amando aún entre estas frías cosas.
A veces van mis besos en esos barcos graves,
que corren por el mar hacia donde no llegan.
Ya me veo olvidado como estas viejas anclas.
Son más tristes los muelles cuando atraca la tarde.
Se fatiga mi vida inútilmente hambrienta.
Amo lo que no tengo. Estás tú tan distante.
Mi hastío forcejea con los lentos crepúsculos.
Pero la noche llega y comienza a cantarme.

La luna hace girar su rodaje de sueño.
Me miran con tus ojos las estrellas más grandes.
Y como yo te amo, los pinos en el viento,
quieren cantar tu nombre con sus hojas de alambre1.

פבלו נרודה
כאן אני אוהב אותך


כָּאן אֲנִי אוֹהֵב אוֹתָךְ.
בָּאֳרָנִים הָאֲפֵלִים נִפְרֶמֶת הָרוּחַ.
זוֹהֶרֶת הַלְּבָנָה מֵעַל הַמַּיִם הַתּוֹעִים.
חוֹלְפִים יָמִים שָׁוִים, רוֹדְפִים זֶה אַחַר זֶה.

מַתִּיר הָעֲרָפֶל אֶת אֵזוֹרָיו בְּצוּרוֹת רוֹקְדוֹת.
שַׁחַף שֶׁל כֶּסֶף מִשְׁתַּלְשֵׁל מִן הַמַּעֲרָב.
לְעִתִּים מִפְרָשׂ. כּוֹכָבִים גְּבוֹהִים, כֹּה גְּבוֹהִים.

אָה הַצְּלָב הַשָּׁחֹר שֶׁל אֳנִיָּה.
בָּדָד.
לְעִתִּים אֲנִי מַשְׁכִּים, וְאַף נַפְשִׁי רְטוּבָה.
הַרְחֵק מַשְׁמִיעַ שׁוּב וָשׁוּב הַיָּם.
הִנֵּה נָמֵל.
כָּאן אֲנִי אוֹהֵב אוֹתָךְ.

כָּאן אֲנִי אוֹהֵב אוֹתָךְ וְלַשָּׁוְא מַסְתִּיר אוֹתָךְ הָאֹפֶק.
אֲנִי עוֹד אוֹהֵב אוֹתָךְ בֵּין הַדְּבָרִים הַקָּרִים הָאֵלּוּ.
לְעִתִּים הוֹלְכוֹת נְשִׁיקוֹתַי עַל הָאֳנִיּוֹת הַכְּבֵדוֹת הָאֵלֶּה,
הַחוֹצוֹת אֶת הַיָּם לְעֵבֶר מָקוֹם שֶׁלֹא תַּגִּיעוּ אֵלָּיו.
אֲנִי רוֹאֶה אֶת עַצְמִי שָׁכוּחַ כְּמוֹ הָעֹגָנִים הָעַתִּיקִים הָאֵלּוּ.
מְאוֹד עֲצוּבִים הַמְּזָחִים כַּאֲשֶׁר עוֹגֶנֶת שְׁעַת אַחַר־הַצָּהֳרַיִם.
חַיַּי מִתְיַגְּעִים, רְעֵבִים לְלֹא תּוֹעֶלֶת.
אֲנִי אוֹהֵב אֶת מָה שֶׁחָסֵר לִי. אַתְּ כֹּה רְחוֹקָה.
שִׁעֲמוּמִי נֶאֱבָק בַּדִּמְדּוּמִים הָאִטִּיִים.
אַךְ מַגִּיעַ הַלַּיְלָה וּמַתְחִיל לָשִׁיר אֵלַּי.

הַלְּבָנָה מְסוֹבֶבֶת אֶת מַנְגָּנוֹן הַחֲלוֹמוֹת שֶׁלָּהּ.
עַלַי מִסְתַּכְּלִים דֶּרֶךְ עֵינַיִךְ הַכּוֹכָבִים הַגְּדוֹלִים.
וּכְפִי שֶׁאֲנִי אוֹהֵב אוֹתָךְ, הָאֳרָנִים בָּרוּחַ
רוֹצִים לָשִׁיר אֶת שְׁמֵךְ בְּעֲלֵיהֵם שֶׁל תַּיִל.
י

  1. Here I love you.
    Between the dark pines the wind comes unraveled.
    The moon phosphoresces above errant waters.
    Identical days go chasing each other.

    The fog comes unchained in fleet dancing figures.
    A seagull of silver sinks down from the west.
    Sometimes a sail. Lofty, lofty stars.

    O the black cross of a ship.
    Alone.
    At times I awake, and even my spirit is dampened.
    Sounding, resounding is the sea faraway.
    Here is a port.
    Here I love you.

    Here I love you and in vain the horizon conceals you.
    I love you still between all these cold things.
    Sometimes my kisses go aboard those great ships,
    that cross the wide sea towards a place they won’t reach.
    I see myself forgotten like these ancient anchors.
    So sad are the piers when the afternoon docks.
    Weary grows my life, uselessly hungry.
    I love what I lack. You’re so far away.
    My ennui wrestles with the slow-moving twilight.
    But then comes the night and starts singing to me.

    The moon turns its wheel of dreams.
    The greatest stars peer at me through your two eyes.
    And just as I love you, the pines in the wind
    want to sing out your name with their sharp leaves of wire.

 Leave a Reply

You may use these HTML tags and attributes: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>

(required)

(required)

Are you a Russian spam robot? Prove it: *