Jun 092013
 

I used to try to be more useful.

Pablo Neruda
Abeja Blanca

Abeja blanca zumbas, ebria de miel, en mi alma
y te tuerces en lentas espirales de humo.

Soy el desesperado, la palabra sin ecos,
el que lo perdió todo, y el que todo lo tuvo.

Última amarra, cruje en ti mi ansiedad última.
En mi tierra desierta eres la última rosa.

Ah silenciosa!

Cierra tus ojos profundos. Allí aletea la noche.
Ah desnuda tu cuerpo de estatua temerosa.

Tienes ojos profundos donde la noche alea.
Frescos brazos de flor y regazo de rosa.

Se parecen tus senos a los caracoles blancos.
Ha venido a dormirse en tu vientre una mariposa de sombra.

Ah silenciosa!

He aquí la soledad de donde estás ausente.
Llueve. El viento del mar caza errantes gaviotas.

El agua anda descalza por las calles mojadas.
De aquel árbol se quejan, como enfermos, las hojas.

Abeja blanca, ausente, aún zumbas en mi alma.
Revives en el tiempo, delgada y silenciosa.

Ah silenciosa!1

פבלו נרודה
דבורה לבנה


דְּבוֹרָה לְבָנָה, אַתְּ מְזַמְזֶמֶת, שְׁכוּרַת־דְּבַשׁ, בְּנַפְשִׁי
וְאַתְּ מִתְפַּתֶּלֶת בִּסְלִילֵי עָשָׁן אִטִּיִים.

אֲנִי הַנּוֹאָש, הַמִּלָה לְלֹא הֵדִים,
הוּא שֶׁאִבֵּד אֶת הַכָּל, הוּא שֶׁהַכָּל הָיָה לוֹ.

שַׁלְשֶׁלֶת אַחֲרוֹנָה, בָּךְ חוֹרֶקֶת תַּאֲוָתִי הָאַחֲרוֹנָה.
בְּאַרְצִי הָעֲזוּבָה אַתְּ הַשּׁוֹשַׁנָּה הָאַחֲרוֹנָה.

הוֹ דּוֹמֶמֶת!

עִצְמִי אֶת עֵינַיִךְ הָעֲמוּקוֹת. שָׁמָּה מְרַפְרֵף הַלַּיְלָה.
הוֹ עֵרוֹם גּוּפֵךְ, פֶּסֶל מְבוֹהָל.

לָךְ יֵשׁ עֵינַיִם עֲמוּקוֹת שֶׁבָּהֶן הַלַּיְלָה מְנַפְנֵף.
זְרוֹעוֹת קְרִירוֹת שֶׁל פְּרָחִים וְחֵיק שֶׁל שׁוֹשַׁנִּים.

נִדְמִים שָׁדַיִךְ כְּשַׁבְּלוּלִים לְבָנִים.
בָּא כְּדֵי לִישׁוֹן עַל בִּטְנֵךְ פַּרְפַּר שֶׁל צְלָלִים.

הוֹ דּוֹמֶמֶת!

הִנֵּה הַבְּדִידוּת שֶׁמִּמֶּנָה אַתְּ נֶעֱדֶרֶת.
יוֹרֵד גֶּשֶׁם. רוּחַ הַיָּם צָדָה שְׁחַפִים תּוֹעִים.

הַמַּיִם מְהַלְּכִים יְחֵפִים בָּרְחוֹבוֹת הָרְטוּבִים.
מִן הָעֵץ הַהוּא מִתְלוֹנְנִים, כְּמוֹ חוֹלִים, הֶעָלִים.

דְּבוֹרָה לְבָנָה, נֶעֱדֶרֶת, אַתְּ עוֹד מְזַמְזֶמֶת בְּנַפְשִׁי.
תָּקוּמִי לִתְחִיָּה בַּזְּמָן, רָזָה וְדוֹמֶמֶת.

הוֹ דּוֹמֶמֶת!
י

  1. White bee you buzz, drunken on honey, in my soul
    and you twirl in slow spirals of smoke.

    I am the desperate, the word without echoes,
    he who lost everything, he who once had it all.

    Last of my chains, creaking in you is my final desire.
    In my land long abandoned you are the single last rose.

    Oh silent one!

    Close your deep eyes. There the night flutters.
    Oh how nude your body of a trembling statue.

    You’ve the deepest of eyes in which the night quivers.
    Cool arms of flowers and palate of roses.

    Your breasts seem to be two white snails.
    And come now to sleep on your belly is a shadowy butterfly.

    Oh silent one!

    Here is the silence from which you are missing.
    It’s raining. The sea wind hunts errant seagulls.

    The water walks barefoot through the soaking-wet streets.
    From that tree are complaining, as if infirm, all the leaves.

    White bee, though missing, you yet buzz in my soul.
    You’ll revive when the time comes, slender and silent.

    Oh silent one!

 Leave a Reply

You may use these HTML tags and attributes: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>

(required)

(required)

Are you a Russian spam robot? Prove it: *