Jun 292013
 

So these have all been Japanese Zen death poems, from English translations of the original Chinese by an Israeli scholar (Yoel Hoffman). It’s all very confusing. Katsu!

שׁוּנוֹקוּ סוֹאֵן (המאה השבע־עשרה)
שיר מוות

 
נִסְחָף בֵּין אֶרֶץ לְשָׁמַיִם
אֲנִי קוֹרֵא לַמִּזְרָח וְהוֹפְכוֹ לַמַּעֲרָב,
מֵנִיף אֶת שִׁבְטִי וָשׁוּב חוֹזֵר
אֶל מוֹצָאִי.
קָאצוּ!1
י
  1. Adrift between earth and heaven
    I call to the east and turn it to west,
    brandish my staff and return once again
    to my source.
    Katsu!

    (Death poem, Shunoku Soen, 17th century)

Jun 252013
 

I like it when they address their own souls.

Eliezer Ḥeifetz (mid-18th century?)
My Soul, You Golden Jewel

My soul, you golden jewel, the pride of heaven,
A narrow cell’s your home on terra firma.
Could you forget you stood atop high heaven?
Should you exult in empty terra firma?

My soul, know that you part by way of heaven,
To see, in gloom, the shame of terra firma.
In kingly garb be graced; the glow of heaven
Will light for you the dark of terra firma.

When you with sickly body behold heaven
Then gather the sweet fruit of terra firma
And bear your ample sheaves unto your heaven.

Forsake your corpse below on terra firma.
To your Creator say, “O, Lord of Heaven,
Behold my earthly works, from terra firma.”

אליעזר חפץ
נפשי שכית פז

 
נַפְשִׁי שְׂכִיַּת־פָּז צְבִי שָׁמַיִם
הֵן אַתְּ בְּסֹהַר צַר עֲלֵי הָאָרֶץ
אֵיךְ תִּשְׁכְּחִי עָמְדֵךְ בְּרוֹם שָׁמַיִם
אֵיךְ תִּשְׂמְחִי בַגִּיל בְּהַבְלֵי־אָרֶץ?
 
נַפְשִׁי דְּעי עָזְבֵךְ שְׁבִיל שָׁמַיִם
לִרְאוֹת בְּמוֹ־אֹפֶל בְּעֶרְוַת־אָרֶץ
תַּעְדִּי יְקָר מַלְכוּת וְזִיו שָׁמַיִם
יָאִיר וְיַבְרִיק לָךְ בְּחֶשְׁכַּת־אָרֶץ.
 
עֵת אַתְּ בְּגוּף נָגוּף תִּרְאִי שָׁמַיִם
לִקְטִי פְרִי נֶחְמָד בְּקַצְוֵי־אָרֶץ
וּשְׂאִי אֲלֻמָּתֵךְ אֱלֵי שָׁמַיִם.
 
עִזְבִי גְוִיָּתֵךְ בְּתַחְתִּית אָרֶץ
אִמְרִי לְקוֹנֵךְ אָז ״אֲדוֹן שָׁמַיִם
אֵלֶּה יְגִיעוֹתַי בְּתֵבֵל אָרֶץ.״
י

Transliteration/תעתיק:

Nafshí sekhiyát paz tzeví shamáyim
Hein ‘at be-sóhar tzar ʕaléi ha-‘áretz
‘Eikh tishkeḥí ʕomdéikh be-róm shamáyim
‘Eikh tismeḥí va-gíl be-havléi ‘áretz?

Nafshí deʕí ʕozvéikh shevíl shamáyim
Lir’ót be-mó ‘ófel be-ʕervát ‘áretz
Taʕdí yekár malkhút ve-zív shamáyim
Ya’ír ve-yavrík lakh be-ḥeshkát ‘áretz.

ʕeit ‘at be-gúf nagúf tir’í shamáyim
Liktí ferí neḥmád be-katzvéi ‘áretz
U-se’í ‘alumatéikh ‘eléi shamáyim.

ʕizví geviyatéikh be-taḥtít ‘áretz
‘Imrí le-konéikh ‘áz ‘adón shamáyim
‘Éileh yegiʕotái be-teivéil ‘áretz.

Jun 242013
 

Pablo Neruda
Puedo Escribir

Puedo escribir los versos más tristes esta noche.

Escribir, por ejemplo: «La noche está estrellada,
y tiritan, azules, los astros, a lo lejos.»

El viento de la noche gira en el cielo y canta.

Puedo escribir los versos más tristes esta noche.
Yo la quise, y a veces ella también me quiso.

En las noches como ésta la tuve entre mis brazos.
La besé tantas veces bajo el cielo infinito.

Ella me quiso, a veces yo también la quería.
Cómo no haber amado sus grandes ojos fijos.

Puedo escribir los versos más tristes esta noche.
Pensar que no la tengo. Sentir que la he perdido.

Oír la noche inmensa, más inmensa sin ella.
Y el verso cae al alma como al pasto el rocío.

Qué importa que mi amor no pudiera guardarla.
La noche está estrellada y ella no está conmigo.

Eso es todo. A lo lejos alguien canta. A lo lejos.
Mi alma no se contenta con haberla perdido.

Como para acercarla mi mirada la busca.
Mi corazón la busca, y ella no está conmigo.

La misma noche que hace blanquear los mismos árboles.
Nosotros, los de entonces, ya no somos los mismos.

Ya no la quiero, es cierto, pero cuánto la quise.
Mi voz buscaba el viento para tocar su oído.

De otro. Será de otro. Como antes de mis besos.
Su voz, su cuerpo claro. Sus ojos infinitos.

Ya no la quiero, es cierto, pero tal vez la quiero.
Es tan corto el amor, y es tan largo el olvido.

Porque en noches como ésta la tuve entre mis brazos,
Mi alma no se contenta con haberla perdido.

Aunque éste sea el último dolor que ella me causa,
y éstos sean los últimos versos que yo le escribo1.

פבלו נרודה
אני יכול לכתוב


אֲנִי יָכוֹל לִכְתּוֹב אֶת הָעֲצוּבוֹת שֶׁבַּשּׁוּרוֹת הַלַּיְלָה.

לִכְתּוֹב, לְמָשָׁל, ״הַלַּיְלָה מְכוֹכָב,
וְרוֹעֲדִים, כְּחֻלִּים, הַכּוֹכָבִים בַּמֶּרְחָקִים.״

רוּחַ הַלַּיְלָה חָגָה בַּשָּׁמַיִם וְשָׁרָה.

אֲנִי יָכוֹל לִכְתּוֹב אֶת הָעֲצוּבוֹת שֶׁבַּשּׁוּרוֹת הַלַּיְלָה.
אֲהַבְתִּיהָ, וּלְעִתִּים הִיא אֲהַבָתְנִי גַּם כֵּן.

בַּלֵּילוֹת כָּזֶה אֲחַזְתִּיהָ בִּזְרוֹעוֹתַי.
נִשַּׁקְתִּיהָ שׁוּב וָשׁוּב מִתַּחַת לַשָּׁמַיִם הָאֵינְסוֹפִיִּים.

הִיא אֲהַבָתְנִי, וּלְעִתִּים אֲהַבְתִּיהָ גַּם כֵּן.
כְּלוּם יָכֹלְתִּי לֹא לֶאֱהוֹב אֶת עֵינֵיהָ הַגְּדוֹלוֹת, הַקְּבוּעוֹת.

אֲנִי יָכוֹל לִכְתּוֹב אֶת הָעֲצוּבוֹת שֶׁבַּשּׁוּרוֹת הַלַּיְלָה.
לִשְׁקוֹל שֶׁהִיא חֲסֵרָה לִי. לְהַרְגִּישׁ שֶׁאִבַּדְתִּיהָ.

לִשְׁמוֹעַ אֶת הַלַּיְלָה הֶעָצוּם, יוֹתֵר עָצוּם בִּלְעָדֶיהָ.
וְהַשּׁוּרוֹת יוֹרְדוֹת אֶל הַנֶּפֶש כְּמוֹ עַל שְׂדוֹת הַמִּרְעֶה הַטַּל.

מַה אִכְפַּת לִי שֶׁאַהֲבָתִי לֹא יָכְלָה לִשְׁמוֹר עָלֶיהָ.
הַלַּיְלָה מְכוֹכָב וְהִיא לֹא אִתִּי.

זֶה הַכָּל. בַּמֶּרְחָקִים מִישֶׁהוּ שָׁר. בַּמֶּרְחָקִים.
נַפְשִׁי לֹא מְרוּצָה שֶׁהִיא אָבְדָה לָהּ.

כְּאִלּוּ לְקַרְבָהּ מַבָּטִי מְחַפֵּשׂ אַחֲרֶיהָ.
לִבִּי מְחַפֵּשׂ אַחֲרֶיהָ, וְהִיא לֹא אִתִּי.

אוֹתוֹ הַלַּילָה שֶׁהִלְבִּין אֶת אוֹתָם הָעֵצִים.
אֲנַחְנוּ, שֶׁל אָז, כְּבָר לֹא אוֹתָם הָאֲנָשִׁים.

אֵינֶנִּי אוֹהֲבָהּ יוֹתֵר, בְּוַדַּאי, אֲבָל כַּמָּה אֲהַבְתִּיהָ.
קוֹלִי חִפֵּשׂ אַחֲרֵי הָרוּחַ כְּדֵי לָגַעַת בְּאָזְנָהּ.

לְאַחֵר. הִיא תִּהְיֶה שַׁיֶּכֶת לְאַחֵר. כְּמוּ לִפְנֵי נְשִׁיקוֹתַי.
קוֹלָהּ, גּוּפָהּ הַצָּלוּל. עֵינֵיהָ הָאֵינְסוֹפִיּוֹת.

אֵינֶנִּי אוֹהֲבָהּ יוֹתֵר, בְּוַדַּאי, אֲבָל אוּלַי אֲנִי אוֹהֲבָהּ.
כֹּה קְצָרָה הָאַהֲבָה, וְכֹה אֲרֻכָּה הַשִּׁכְחָה.

כִּי בַּלֵּילוֹת כָּזֶה אֲחַזְתִּיהָ בִּזְרוֹעוֹתַי,
נַפְשִׁי לֹא מְרוּצָה שֶׁהִיא אָבְדָה לָהּ.

אַף עַל פִּי שֶׁזֶהוּ הַכְּאֵב הַסּוֹפִי שֶׁהִיא גּוֹרֶמֶת לִי,
וְאֵלֶּה הַשּׁוּרוֹת הַסּוֹפִיּוֹת שֶׁאֲנִי כּוֹתֵב אֵלֶיהָ.
י

  1. Tonight I can write the saddest of verses.

    To write, for example: “Starry’s the night,
    and trembling, blue, are the stars, in the distance.”

    The wind of the night twirls in the heavens and sings.

    Tonight I can write the saddest of verses.
    I loved her, and sometimes she loved me as well.

    On nights like this I held her in my arms.
    I kissed her time and again beneath the infinite heavens.

    She loved me, and sometimes I loved her as well.
    How could I have not loved her eyes, full and fixed.

    Tonight I can write the saddest of verses.
    To think I don’t have her. To feel I have lost her.

    To hear the vast night, vaster without her.
    And the verse falls on the soul like dew on the meadows.

    Who cares that my love couldn’t keep her.
    Starry’s the night, and she isn’t with me.

    And that’s all. Faraway someone sings. Faraway.
    My soul’s not content having lost her.

    My gaze goes to seek her as if drawing her near.
    My heart goes to seek her, and she isn’t with me.

    The same night that whitened the very same trees.
    We, of that time, are no longer the same.

    I no longer love her, it’s true, but oh, how I loved her.
    My voice sought the wind that it might touch her ear.

    To another. She’ll belong to another. Like before all my kisses.
    Her voice, her clear body. Her infinite eyes.

    I no longer love her, it’s true, but maybe I love her.
    Love is so short, and forgetting’s so long.

    Because on nights like this I held her in my arms,
    My soul’s not content having lost her.

    Even though this is the last pain she’ll cause me,
    and these are the last verses I’ll write her.

Jun 222013
 

Pablo Neruda
Aquí Te Amo

Aquí te amo.
En los oscuros pinos se desenreda el viento.
Fosforece la luna sobre las aguas errantes.
Andan días iguales persiguiéndose.

Se desciñe la niebla en danzantes figuras.
Una gaviota de plata se descuelga del ocaso.
A veces una vela. Altas, altas estrellas.

O la cruz negra de un barco.
Solo.
A veces amanezco, y hasta mi alma está húmeda.
Suena, resuena el mar lejano.
Este es un puerto.
Aquí te amo.

Aquí te amo y en vano te oculta el horizonte.
Te estoy amando aún entre estas frías cosas.
A veces van mis besos en esos barcos graves,
que corren por el mar hacia donde no llegan.
Ya me veo olvidado como estas viejas anclas.
Son más tristes los muelles cuando atraca la tarde.
Se fatiga mi vida inútilmente hambrienta.
Amo lo que no tengo. Estás tú tan distante.
Mi hastío forcejea con los lentos crepúsculos.
Pero la noche llega y comienza a cantarme.

La luna hace girar su rodaje de sueño.
Me miran con tus ojos las estrellas más grandes.
Y como yo te amo, los pinos en el viento,
quieren cantar tu nombre con sus hojas de alambre1.

פבלו נרודה
כאן אני אוהב אותך


כָּאן אֲנִי אוֹהֵב אוֹתָךְ.
בָּאֳרָנִים הָאֲפֵלִים נִפְרֶמֶת הָרוּחַ.
זוֹהֶרֶת הַלְּבָנָה מֵעַל הַמַּיִם הַתּוֹעִים.
חוֹלְפִים יָמִים שָׁוִים, רוֹדְפִים זֶה אַחַר זֶה.

מַתִּיר הָעֲרָפֶל אֶת אֵזוֹרָיו בְּצוּרוֹת רוֹקְדוֹת.
שַׁחַף שֶׁל כֶּסֶף מִשְׁתַּלְשֵׁל מִן הַמַּעֲרָב.
לְעִתִּים מִפְרָשׂ. כּוֹכָבִים גְּבוֹהִים, כֹּה גְּבוֹהִים.

אָה הַצְּלָב הַשָּׁחֹר שֶׁל אֳנִיָּה.
בָּדָד.
לְעִתִּים אֲנִי מַשְׁכִּים, וְאַף נַפְשִׁי רְטוּבָה.
הַרְחֵק מַשְׁמִיעַ שׁוּב וָשׁוּב הַיָּם.
הִנֵּה נָמֵל.
כָּאן אֲנִי אוֹהֵב אוֹתָךְ.

כָּאן אֲנִי אוֹהֵב אוֹתָךְ וְלַשָּׁוְא מַסְתִּיר אוֹתָךְ הָאֹפֶק.
אֲנִי עוֹד אוֹהֵב אוֹתָךְ בֵּין הַדְּבָרִים הַקָּרִים הָאֵלּוּ.
לְעִתִּים הוֹלְכוֹת נְשִׁיקוֹתַי עַל הָאֳנִיּוֹת הַכְּבֵדוֹת הָאֵלֶּה,
הַחוֹצוֹת אֶת הַיָּם לְעֵבֶר מָקוֹם שֶׁלֹא תַּגִּיעוּ אֵלָּיו.
אֲנִי רוֹאֶה אֶת עַצְמִי שָׁכוּחַ כְּמוֹ הָעֹגָנִים הָעַתִּיקִים הָאֵלּוּ.
מְאוֹד עֲצוּבִים הַמְּזָחִים כַּאֲשֶׁר עוֹגֶנֶת שְׁעַת אַחַר־הַצָּהֳרַיִם.
חַיַּי מִתְיַגְּעִים, רְעֵבִים לְלֹא תּוֹעֶלֶת.
אֲנִי אוֹהֵב אֶת מָה שֶׁחָסֵר לִי. אַתְּ כֹּה רְחוֹקָה.
שִׁעֲמוּמִי נֶאֱבָק בַּדִּמְדּוּמִים הָאִטִּיִים.
אַךְ מַגִּיעַ הַלַּיְלָה וּמַתְחִיל לָשִׁיר אֵלַּי.

הַלְּבָנָה מְסוֹבֶבֶת אֶת מַנְגָּנוֹן הַחֲלוֹמוֹת שֶׁלָּהּ.
עַלַי מִסְתַּכְּלִים דֶּרֶךְ עֵינַיִךְ הַכּוֹכָבִים הַגְּדוֹלִים.
וּכְפִי שֶׁאֲנִי אוֹהֵב אוֹתָךְ, הָאֳרָנִים בָּרוּחַ
רוֹצִים לָשִׁיר אֶת שְׁמֵךְ בְּעֲלֵיהֵם שֶׁל תַּיִל.
י

  1. Here I love you.
    Between the dark pines the wind comes unraveled.
    The moon phosphoresces above errant waters.
    Identical days go chasing each other.

    The fog comes unchained in fleet dancing figures.
    A seagull of silver sinks down from the west.
    Sometimes a sail. Lofty, lofty stars.

    O the black cross of a ship.
    Alone.
    At times I awake, and even my spirit is dampened.
    Sounding, resounding is the sea faraway.
    Here is a port.
    Here I love you.

    Here I love you and in vain the horizon conceals you.
    I love you still between all these cold things.
    Sometimes my kisses go aboard those great ships,
    that cross the wide sea towards a place they won’t reach.
    I see myself forgotten like these ancient anchors.
    So sad are the piers when the afternoon docks.
    Weary grows my life, uselessly hungry.
    I love what I lack. You’re so far away.
    My ennui wrestles with the slow-moving twilight.
    But then comes the night and starts singing to me.

    The moon turns its wheel of dreams.
    The greatest stars peer at me through your two eyes.
    And just as I love you, the pines in the wind
    want to sing out your name with their sharp leaves of wire.

Jun 212013
 

Just for Tamar, a young lady with unusual taste in Amichai poems.

Yehuda Amiḥai (1924 – 2000)
A Dog After Love

After you left me
I let a tracking dog smell
my chest and my stomach. He’ll fill his nostrils
and go out to find you.

I hope he’ll find and rip into
the testes of your lover and tear off his penis1
or at the very least
bring me a stocking of yours between his teeth.

יהודה עמיחי
כלב אחרי האהבה


אַחֲרֵי שֶׁעָזַבְתְּ אוֹתִי
נָתַתִּי לְכֶלֶב גִּשׁוּשׁ לְהָרִיחַ
בְּחָזִי וּבְבִטְנִי. יְמַלֵּא נְחִירָיו
וְיֵצֵא לִמְצֹא אוֹתָךְ.

אֲנִי מְקַוֶּה שֶׁיִמְצָא וְיִקְרַע
אֶת אֶשְׁכֵי מְאַהֲבֵךְ וְיִכְרֹת שָׁפְכָתוּ
אוֹ לְכָל הַפָּחוֹת
יָבִיא לִי גֶּרֶב שֶׁלָּךְ בֵּין שִׁנָּיו.
י

Transliteration/תעתיק:

Aḥaréi she-ʕazávt ‘otí
Natáti le-khélev gishúsh leharíaḥ
Be-ḥazí u-ve-vitní. Yemaléi neḥiráv
ve-yeitzéi limtzó ‘otákh.

‘Aní mekavéh she-yimtzá ve-yikráʕ
‘et ‘eskhéi me’ahavéikh ve-yikhrót shofkható
‘O le-khól ha-paḥót
Yaví li gérev shelákh bein shináv.

  1. Deuteronomy 23:1. Someone whose testicles are damaged or has his penis cut off (Amichai uses the Biblical language here) is ineligible to enter the congregation of Israel.
Jun 142013
 

The Italian poets write diss tracks with a frequency that puts today’s most prominent poets to shame.

Shimshon Cohen Modon (1679 – 1727)
Towards the Mount of Songs

Towards the mount of songs today are climbing
But simple donkeys burdened with the saddle
The ape and owl, men whose minds are addled,
Oh, all garbled of tongue with joy are shining!

The chiefs of poems a border built, confining,
Around the mount, in hopes that none could straddle,
Yet they broke through by force of fault and prattle,
Though it’s no use, they’re climbing on and rising.

The light of song they’ve shadowed, once so sunny!
And poems like fire-blackened pots they’ve faded.
With gall they’ve bittered poetry’s sweet honey.

Sealed off to them is sweet song’s gushing geyser,
They know not speech, yet poems they’re always singing;
If they would shut up, I would call them wiser.

שמשון כהן מודון
אל הר זמירות

 
אֶל־הַר זְמִירוֹת לַעֲלוֹת יַעְפִּילוּ
הַיּוֹם חֲמוֹרִים נוֹשְׂאֵי מַרְדַּעַת
הַקּוֹף וְהַיַּנְשׁוּף וְאִישׁ מָךְ דַּעַת
כָּל־עִלְּגֵי שָׂפָה בְּרֹן יַצְהִילוּ.
 
מֵאָז קְצִינֵי־שִׁיר גְּבוּל הִגְבִּילוּ
סָבִיב לְהָר לֹא יוּכְלוּ לָגַעַת
אַךְ פָּרְצוּ גָדֵר בְּרֹב מִגְרַעַת
גַּם יַעֲלוּ עָלֹה וְלֹא הוֹעִילוּ.
 
הָהְ כִּי מְאוֹר זִמְרָה בְּצֵל הִקְדִּירוּ
שׁירוֹת כְּסִירוֹת מִשְּׁחוֹר הוּעָמוּ
נֹעַם מְלִיצוֹת־צוּף בְּמַר הֵמִירוּ.
 
לָהֶם מְקוֹרוֹת הַזְּמִיר נִסְתָּמוּ
לֹא יָדְעוּ דַבֵּר וְשִׁיר יָשִׁירוּ
לוּ יַחֲרִישׁוּ אֹמְרָה יֶחְכָּמוּ.
י

Transliteration/תעתיק:

‘El har zemirót laʕalót yaʕpílu
Ha-yóm ḥamorím nos’éi mardáʕat
Ha-kóf ve-ha-yanshúf ve-‘ísh makh dáʕat
Kol ʕilgéi safáh be-rón yatzhílu.

Me’áz ketzinéi shir gevúl higbílu
Savív le-hár lo yukhlú lagáʕat
‘Ak partzú gadéir be-ráv migráʕat
Gam yaʕalú ʕalóh ve-ló hoʕílu.

Hah ki me’ór zimráh be-tzéil hikdíru
Shirót ke-sirót mi-sheḥór huʕámu
Nóʕam melitzót tzuf be-már heimíru.

Lahém mekorót ha-zemír nistámu
Lo yadʕú dabéir ve-shír yashíru
Lu yaḥaríshu ‘omráh yeḥkámu.

Jun 132013
 

I think this tajnis is a poem of mourning for a musician friend of the poet.

Vidal Benveniste (15th century)
Lyre and Harp

Lyre and harp, O shatter, you players / let sound a wail of fright
For fled is the light of every tune / for you songs shall be as the night.

וידאל בנבנשת
כינור ונבל נפצו


כִּנּוֹר וְנֵבֵל נַפְּצוּ / נוֹגְנִים וְהַשְׁמִיעוּ יְלֵיל
כִּי נָס מְאוֹר כָּל הַזְּמִיר / הַשִּׁיר יְהִי לָכֶם כְּלֵיל
י

Transliteration/תעתיק:

Kinór ve-neivéil naptzú / nogním ve-hashmíʕú yeléil
Ki nas me’ór kol ha-zamír / ha-shír yehí lakhém ke-léil

Jun 102013
 

Since I speak little Japanese and no variety of Chinese (in which the Zen poems like this were composed), all the Japanese poems on this site are drawn from (Israeli!) scholar Yoel Hoffman’s excellent Japanese Death Poems, and translated into Hebrew from his English prose translations. For legal reasons and because I am lazy, the English translation you’ll find below is actually a re-translation from the Hebrew, rather than Hoffman’s original English. Whether a translation is still valid after all these games of cross-linguistic telephone I don’t know, since I can’t read the originals (which Hoffman doesn’t provide anyway), but they maintain their internal logic, I think, so…s’all good.

דיידו איצ’יאי (המאה הארבע־עשרה)
שיר מוות

 
מַנְגִּינַת הָאַיִן
מְמַלֵּאת אֶת הָרִיק:
שֶׁמֶשָׁ אָבִיב
לֹבֶן הַשֶּׁלֶג
עָבִים בְּהִירִים
רוּחַ צְלוּלָה1 .
י
  1. The melody of nothingness
    fills up the void:
    springtime sun
    whiteness of snow
    bright clouds
    clear wind.

    (Death poem, Daido Ichi’i, 14th century)

Jun 092013
 

I used to try to be more useful.

Pablo Neruda
Abeja Blanca

Abeja blanca zumbas, ebria de miel, en mi alma
y te tuerces en lentas espirales de humo.

Soy el desesperado, la palabra sin ecos,
el que lo perdió todo, y el que todo lo tuvo.

Última amarra, cruje en ti mi ansiedad última.
En mi tierra desierta eres la última rosa.

Ah silenciosa!

Cierra tus ojos profundos. Allí aletea la noche.
Ah desnuda tu cuerpo de estatua temerosa.

Tienes ojos profundos donde la noche alea.
Frescos brazos de flor y regazo de rosa.

Se parecen tus senos a los caracoles blancos.
Ha venido a dormirse en tu vientre una mariposa de sombra.

Ah silenciosa!

He aquí la soledad de donde estás ausente.
Llueve. El viento del mar caza errantes gaviotas.

El agua anda descalza por las calles mojadas.
De aquel árbol se quejan, como enfermos, las hojas.

Abeja blanca, ausente, aún zumbas en mi alma.
Revives en el tiempo, delgada y silenciosa.

Ah silenciosa!1

פבלו נרודה
דבורה לבנה


דְּבוֹרָה לְבָנָה, אַתְּ מְזַמְזֶמֶת, שְׁכוּרַת־דְּבַשׁ, בְּנַפְשִׁי
וְאַתְּ מִתְפַּתֶּלֶת בִּסְלִילֵי עָשָׁן אִטִּיִים.

אֲנִי הַנּוֹאָש, הַמִּלָה לְלֹא הֵדִים,
הוּא שֶׁאִבֵּד אֶת הַכָּל, הוּא שֶׁהַכָּל הָיָה לוֹ.

שַׁלְשֶׁלֶת אַחֲרוֹנָה, בָּךְ חוֹרֶקֶת תַּאֲוָתִי הָאַחֲרוֹנָה.
בְּאַרְצִי הָעֲזוּבָה אַתְּ הַשּׁוֹשַׁנָּה הָאַחֲרוֹנָה.

הוֹ דּוֹמֶמֶת!

עִצְמִי אֶת עֵינַיִךְ הָעֲמוּקוֹת. שָׁמָּה מְרַפְרֵף הַלַּיְלָה.
הוֹ עֵרוֹם גּוּפֵךְ, פֶּסֶל מְבוֹהָל.

לָךְ יֵשׁ עֵינַיִם עֲמוּקוֹת שֶׁבָּהֶן הַלַּיְלָה מְנַפְנֵף.
זְרוֹעוֹת קְרִירוֹת שֶׁל פְּרָחִים וְחֵיק שֶׁל שׁוֹשַׁנִּים.

נִדְמִים שָׁדַיִךְ כְּשַׁבְּלוּלִים לְבָנִים.
בָּא כְּדֵי לִישׁוֹן עַל בִּטְנֵךְ פַּרְפַּר שֶׁל צְלָלִים.

הוֹ דּוֹמֶמֶת!

הִנֵּה הַבְּדִידוּת שֶׁמִּמֶּנָה אַתְּ נֶעֱדֶרֶת.
יוֹרֵד גֶּשֶׁם. רוּחַ הַיָּם צָדָה שְׁחַפִים תּוֹעִים.

הַמַּיִם מְהַלְּכִים יְחֵפִים בָּרְחוֹבוֹת הָרְטוּבִים.
מִן הָעֵץ הַהוּא מִתְלוֹנְנִים, כְּמוֹ חוֹלִים, הֶעָלִים.

דְּבוֹרָה לְבָנָה, נֶעֱדֶרֶת, אַתְּ עוֹד מְזַמְזֶמֶת בְּנַפְשִׁי.
תָּקוּמִי לִתְחִיָּה בַּזְּמָן, רָזָה וְדוֹמֶמֶת.

הוֹ דּוֹמֶמֶת!
י

  1. White bee you buzz, drunken on honey, in my soul
    and you twirl in slow spirals of smoke.

    I am the desperate, the word without echoes,
    he who lost everything, he who once had it all.

    Last of my chains, creaking in you is my final desire.
    In my land long abandoned you are the single last rose.

    Oh silent one!

    Close your deep eyes. There the night flutters.
    Oh how nude your body of a trembling statue.

    You’ve the deepest of eyes in which the night quivers.
    Cool arms of flowers and palate of roses.

    Your breasts seem to be two white snails.
    And come now to sleep on your belly is a shadowy butterfly.

    Oh silent one!

    Here is the silence from which you are missing.
    It’s raining. The sea wind hunts errant seagulls.

    The water walks barefoot through the soaking-wet streets.
    From that tree are complaining, as if infirm, all the leaves.

    White bee, though missing, you yet buzz in my soul.
    You’ll revive when the time comes, slender and silent.

    Oh silent one!

Jun 082013
 

Since I speak little Japanese and no variety of Chinese (in which the Zen poems like this were composed), all the Japanese poems on this site are drawn from (Israeli!) scholar Yoel Hoffman’s excellent Japanese Death Poems, and translated into Hebrew from his English prose translations. For legal reasons and because I am lazy, the English translation you’ll find below is actually a re-translation from the Hebrew, rather than Hoffman’s original English. Whether a translation is still valid after all these games of cross-linguistic telephone I don’t know, since I can’t read the originals (which Hoffman doesn’t provide anyway), but they maintain their internal logic, I think, so…s’all good.

דוֹיוּ (המאה השלוש־עשרה)
שיר מוות

 
בְּכָל חֲמִשִּׁים וְשֵׁשׁ שְׁנוֹת חַיַּי
לֹא הִתְרַחֵשׁ נֵס.
לָבּוּדְהוֹת וּלִגְדוֹלֵי הַדָּת
שְׁאֵלוֹת יֵשׁ לִי בָּלֵב.
וְאִם אֹמַר,
״הַיּוֹם, בְּשָׁעָה זוֹ,
אֶעֱזוֹב אֶת הָעוֹלָם,״
אֵין בּוֹ שׁוּם דָּבָר.
יוֹם אַחַר יוֹם,
הֲלֹא תַּעֲלֶה הַשֶּׁמֶש בַּמִּזְרַח?1
י
  1. In all the fifty-six years of my life
    no miracle took place.
    For the Buddhas and the great men of faith
    I have questions in my heart.
    And if I should say,
    “Today, at this time,
    I shall leave this world,”
    there’s nothing there.
    Day after day,
    will not the sun rise in the east?

    (Death poem, Doyu, 13th century)