Oct 262016
 

Ḥayim Naḥman Bialik (1873 – 1934)
Upon My Return

There once more: an old man wasted,
Withered, wrinkled face decaying,
Trembling leaf-like, dry straw’s shadow,
Wand’ring over books, still swaying.

There once more: a woman wasted,
Sewing, stitching every stocking,
Mouth still filled with oaths and curses,
Lips forever moving, mocking.

And as ever, never stirring,
By the stove the housecat’s dozing,
Wrapped in reveries, dreaming notions,
Treaties with the mice proposing.

And as ever, in the darkness
Of the corner, ever wider,
Filled with turgid housefly corpses,
Stretch the weavings of the spider…

You’re the same, old age still aging,
Never novel, change-defying;
I shall come and live among you —
Rot beside you, putrefying!

חיים נחמן ביאליק
בתשובתי


שׁוּב לְפָנַי: זָקֵן בָּלֶה,
פָּנִים צֹמְקִים וּמְצֹרָרִים,
צֵל קַשׁ יָבֵשׁ, נָד כְּעָלֶה,
נָד וָנָע עַל-גַּבֵּי סְפָרִים.

שׁוּב לְפָנַי: זְקֵנָה בָלָה,
אֹרְגָה, סֹרְגָה פֻזְמְקָאוֹת,
פִּיהָ מָלֵא אָלָה, קְלָלָה,
וּשְׂפָתֶיהָ תָּמִיד נָעוֹת.

וּכְמֵאָז לֹא מָשׁ מִמְּקוֹמוֹ
חֲתוּל בֵּיתֵנוּ – עוֹדוֹ הֹזֶה
בֵּין כִּירַיִם, וּבַחֲלוֹמוֹ
עִם-עַכְבָּרִים יַעַשׂ חֹזֶה.

וּכְמֵאָז בָּאֹפֶל מְתוּחִים
קוּרֵי אֶרֶג הָעַכָּבִישׁ
מְלֵאֵי פִּגְרֵי זְבוּבִים נְפוּחִים
שָׁם בַּזָּוִית הַמַּעֲרָבִית…

לֹא שֻׁנֵּיתֶם מִקַּדְמַתְכֶם,
יָשָׁן נוֹשָׁן, אֵין חֲדָשָׁה; –
אבֹא, אַחַי, בְּחֶבְרַתְכֶם!
יַחְדָּו נִרְקַב עַד-נִבְאָשָׁה!
י

Jul 282016
 

Apparently he wrote this one about someone who had worn his clothes without permission.

Immanuel of Rome (1261 – 1328)
Behold This Base Villain

Behold this base villain, his fate should be bitter;
O Heaven, expose his sins, grant me your favors!
He has his own flocks, yet if lamb were his fancy,
He’d steal from a pauper the fruit of his labors;
His foreskin, he fears, might get worn out and fail him —
Instead he would much rather fuck with his neighbor’s.

עמנואל הרומי
ראו נבל

 
רְאוּ נָבָל יְהִי רַע אַחֲרִיתוֹ
וְשָׁמַיִם יְגַלּוּ אֶת עֲווֹנוֹ
אֲשֶׁר לוֹ צֹאן וְכִבְשַֹת רָשׁ יְאַוֶּה
לְקַחְתָּהּ לוֹ בְחֶמְלָתוֹ לְצֹאנוֹ
וְלוֹ עָרְלָה וְמִיִּרְאַת בְּלוֹתָהּ
יְאַו לִבְעֹל בְּמוֹ עָרְלַת שְׁכֵנוֹ.
י

Jun 072016
 

T. Carmi (1925 – 1994)
To the Pomegranate

Go! Go away.
Go to other eyes.
I already wrote about you yesterday.

I said green
to your wind-bowing branches
and red red red
to the drops of your fruit.
I summoned light
to your damp dark and stubborn root.

Now you’re no more.
Now you conceal the day from me
and the unrisen moon.

But you should come,
(I wrote about you the day before yesterday
and your young memory
inflames my hands like nettle)
come see this strange pomegranate:
its blood in my soul, in my head, in my hands,
though still planted in place!

ט. כרמי
אל הרימון

 
לֵךְ, לֵךְ מִכָּאן.
לֵךְ אֶל עֵינַיִם אַחֵרוֹת.
אֲנִי כְּבָר כָּתַבְתִּי עָלֶיךָ אֶתְמוֹל.
 
אָמַרְתִּי יָרֹק
לַעֲנָפֶיךָ הַקַּדִּים בָּרוּחַ
וְאָדֹם אָדֹם אָדֹם
לְאֶגְלֵי פֶּרְיְךָ.
קָרָאתִי אוֹר לְשָׁרְשְׁךָ
הַלַּח וְהָאָפֵל וְהָעִקֵּשׁ.
 
עַכְשָׁו אֵינְךָ.
עַכְשָׁו אַתָּה מַסְתִּיר לִי אֶת הַיּוֹם
וְהַיָּרֵחַ שֶׁעוֹד לֹא עָלָה.
 
בּוֹאִי,
(כָּתַבְתִּי עָלַיִךְ שִׁלְשׁוֹם
וְזִכְרֵךְ הַצָּעִיר
מְלַהֵט אֶת יָדַי כְּסִרְפָּד)
בּוֹאִי וְתִרְאִי אֶת הָרִמּוֹן הַמְשֻׁנָּה:
דָּמוֹ בְּנַפְשִׁי, בְּרֹאשִׁי, בְּיָדַי,
וְהוּא עוֹדֶנּוּ שָׁתוּל בִּמְקוֹמוֹ!
י

Jun 062016
 

Yehuda Amiḥai (1924 – 2000)
Stewardess

And a stewardess said to extinguish all smoking materials
without specifying: cigarette, cigar, or pipe.
In my heart I responded: you have beautiful loving materials,
and I didn’t specify either.

And she told me to buckle and fasten myself
to the seat, and I responded:
I want every buckle in my life to be shaped like your mouth.

And she said: do you want coffee now or later,
or not at all. And she swept by
tall as the heavens.

The little scar on her upper arm
bore witness that she’d never have smallpox
and her eyes that she’d never again fall in love:
she belongs to that conservative party
of those who have but one great love in life.

יהודה עמיחי
דיילת


וְדַיֶּלֶת אָמְרָה לְכַבּוֹת כָּל חָמְרֵי הָעִשּׁוּן,
וְלֹא פֵּרְטָה, סִיגָרִיָּה, סִיגָר אוֹ מִקְטֶרֶת.
וְעָנִיתִי לָהּ בְּלִבִּי: יֵשׁ לָךְ חָמְרֵי אַהֲבָה יָפִים,
וְגַם אֲנִי לֹא פֵּרַטְתִּי.

וְאָמְרָה לִי לְהַדֵּק וְלִקְשֹׁר אֶת עַצְמִי
אֶל הַכִּסֵּא, וְעָנִיתִי לָהּ:
אֲנִי רוֹצֶה שֶׁכָּל הָאַבְזָמִים בְּחַיַּי יִהְיוּ בְּצוּרַת פִּיךְ.

וְאָמְרָה: אַתָּה רוֹצֶה קָפֶה עַכְשָׁו אוֹ אַחַר כָּךְ,
אוֹ בִּכְלָל לֹא. וְעָבְרָה לְיָדִי
גְּבוֹהָה עַד הַשָּׁמַיִם.

הַצַּלֶּקֶת הַקְּטַנָּה בִּמְרוֹם זְרוֹעָהּ
הֵעִידָה שֶׁלְּעוֹלָם לֹא תִּפָּגַע בְּמַחֲלַת הָאֲבַעְבּוּעוֹת
וְעֵינֵיהָ הֵעִידוּ שֶׁלְּעוֹלָם לֹא תִתְאַהֵב שׁוּב:
הִיא שַׁיֶּכֶת לַמִּפְלָגָה הַשַּׁמְרָנִית
שֶׁל אוֹהֲבֵי אַהֲבָה גְּדוֹלָה אַחַת בְּחַיֵּיהֶם.
י

May 202016
 

Natan Zakh (1930- )
Dantès, No

Dantès, no. The mountain’s despondent. The treasure’s
been stolen. There won’t be missing, in the end,
a doubloon. No, Dantès, no.

I don’t know your opinion: but if you ask
for mine, you’ll hear my heart say
what it says. If you listen quite close,
you’ll hear that it sings: Dantès, no.
No, Dantès, no.

Time passed. The waves didn’t break down the fortress.
There’s no way through. The fish allow dying, but not
living. The animals too. I know it but
I also know what was said, brother to brother
on that forgotten night. So he said: No.
No. Dantès. No.

You found the key in a cave. If nobody asked you,
then nobody will. You can always fake a body.
That’s not the issue. The fraud isn’t here. You yourself
wasted your body: you feel like
someone who forsook treasure. No matter. The thought
that he passed, not happy, but also not comforting,
at least not that. Not total darkness, but definitely not light.
Too much prison here. Too much pit. But remember
it exists. That it’s more than the realization of man: it’s possible to realize
it, to touch its warm
heart. No. No, Dantès, no.

נתן זך
דנטס, לא


דַּנְטֶס, לֹא. הָהָר עָצוּב. הָאוֹצָר
גָנוּב. בְּסוֹפוֹ שֶׁל דָּבָר לֹא יֶחְסַר
זָהוּב. לֹא, דַּנְטֶס, לֹא.

אֵינֶּנִי יוֹדֵעַ מָה דַּעְתְּך: אִם תִּשְׁאַל
לְדַעְתִי, תִּשְׁמַע אֶת לִבִּי אוֹמֵר
מָה שֶׁהוּא אוֹמֵר. אִם תַּקְשִׁיב הֵיטֵב,
תִּשְׁמַע שֶׁהוּא מְזַמֵּר: דַּנְטֶס, לֹא.
לֹא דַּנְטֶס. לֹא.

הַזְּמַן עָבַר. הַגַּלִּים לֹא שָׁבְרוּ אֶת הַמִּבְצָר.
אֵין אֶפְשָׁרוּת מַעֲבָר. הַדָּגִים מֵנִיחִים לָמוּת אַךְ לֹא
לִחְיוֹת. כְּמוֹהֶם הָחַיּוֹת. אֲנִי יוֹדֵעַ זֹאת אַךְ
אֲנִי יוֹדֵעַ גַּם מָה שֶׁאָמַר אָח אֶל אָח
בַּלַּיְלָה הַנִּשְׁכָּח. וְזֶה הָיָה דְּבָרוֹ: לֹא.
לֹא. דַּנְטֶס. לֹא.

אֶת הַמַּפְתֵּחַ מָצָאתָ בְּכוּךְ. אִם לֹא שָׁאֲלוּךָ,
גָּם לֹא יִשְׁאֲלוּ. תָּמִיד אֶפְשָׁר לְזַיֵּף גְּוִיָה.
לֹא בְּזֶה הָעִנְיָן. לֹא כָּאן הָרְמִיָּה. אֲתָּה עַצְמְךָ
בִּלִּיתָּ אֶת גּוּפְךָ: הַרְגָּשָׁתְךָ דוֹמָה
לְמִי שֶׁוִּתֵּר עַל אוֹצָר. אֵין דָּבָר. הַמַּחְשָׁבָה
שֶׁהוּא עָבַר, לֹא מְאֻשָּׁר, אֲבָל גָּם לֹא מְנַחֵם,
לְפָחוֹת לֹא זֶה. לֹא חֲשֵׁכָה גְמוּרָה אֲבָל בְּוַדַּאי לֹא אוֹר.
יוֹתֵר מִדַּי צִינוֹק כָּאן. יוֹתֵר מִדַּי בּוֹר. אֲבָל לִזְכֹּר
שֶׁזֶּה קַיָּם. שָזֶּה יוֹתֵר מִמַּמָּשׁוּת אָדָם: אֶפְשָר לְמַשֵּׁש
אֶת זֶה, אֶפְשָׁר לָגַעַת עַד לִבּוֹ
הָחַם. לֹא. לֹא, דַּנְטֶס, לֹא.
י

Apr 042016
 

Zelda (1914 – 1984)
When You Were Here

When you were here
your brown gaze shielding me
our thoughts sudden
touching
wing to wing.

When you were with me
among these fleeting things
the walls were old relations
who told ancient tales
in the evening
as we drank our tea.

Now the walls are no shelter
they closed in on themselves in their silence
never to witness my fall
now the walls are plaster and cement
a strange foundation
clay doesn’t answer like death.

זלדה
כאשר היית פה


כַּאֲשֶׁר הָיִיתָ פֹּה
וּמַבָּטְךָ הַחוּם מֵגֵן עָלַי
וּמַחְשְׁבוֹתֵינוּ נוֹגְעוֹת
פֶּתַע
כָּנָף אֶל כָּנָף.

כַּאֲשֶׁר הָיִיתָ עִמָּדִי
בְּתוֹךְ הַדְּבָרִים הַחוֹלְפִים
הָיוּ הַקִּירוֹת בְּנֵי־בַּיִת קְשִׁישִׁים
שֶׁסִּפְּרוּ מַעֲשִׂיּוֹת עַתִּיקוֹת
בָּעֶרֶב
כַּאֲשֶׁר שָׁתִינוּ תֵּה.

עַכְשָׁו הַקִּירוֹת אֵינָם מַחֲסֶה
הֵם הִסְתַּגְּרוּ בִּשְׁתִיקָתָם
וְלֹא יַשְׁגִּיחוּ בְּנָפְלִי
עַכְשָׁו הַקִּירוֹת סִיד וָמֶלֶט
יְסוֹד זָר
חֹמֶר לֹא עוֹנֶה כַּמָּוֶת.
י

Mar 272016
 

Hayim Gouri (1923 – )
A Request

Keep him from the tolls of darkness
and from stolen water sweet;1
keep him as if he were virtue,
caressed by cleverest deceit.

Keep him from the webs, the nets,
from wine with bloody lees;2
keep him as you would dry land,
lest he be lost in musing seas.

חיים גורי
בקשה

 
שְׁמֹר אוֹתוֹ מֵחֶשְׁבּוֹנוֹת הַחֹשֶךְ
וּמִן הַמַּיִם הַגְּנוּבִים;
שְׁמֹר אוֹתוֹ כְּמוֹ אֶת הַיֹּשֶר,
הַמְלֻטָּף בַּחֲכָמִים שֶׁבַּכְּזָבִים.
 
שְׁמֹר אוֹתוֹ מִן הַקּוּרִים וּמִן הָרֶשֶׁת
וּמִן הַיַּיִן עַל הַדָּם;
שְׁמֹר אוֹתוֹ כְּמוֹ אֶת הַיַּבֶּשֶׁת,
לְבַל יֹאבַד בְּמַחְשְׁבוֹת הַיָּם.
י

  1. Proverbs 9:17.
  2. Leviticus 19:26.
Mar 212016
 

Ronny Someck (1951 -)
How to Tell How Old a Horse Is. A Love Poem

Usually, to tell how old a horse is, you look at its teeth.
At six months it has four incisors.
At two years it has six, and they keep growing until
the milk teeth are replaced by permanent ones.
At ten, a crack appears in the back incisors, expanding
to half the tooth’s length by the time the horse is fifteen.
Starting at twenty-five, the crack starts to slowly disappear.
Usually, to tell how old love is, you look
at its milk teeth.
A little scar should show what was left behind or extracted.

רוני סומק
איך לדעת את גיל הסוס. שיר אהבה

 
הַדֶּרֶךְ הָרְגִילה לָדַעַת אֶת גִּיל הַסּוּס הִיא לְהִסְתַּכֵּל בְּשִׁנָּיו.
בְּגִיל שִׁשָּׁה חֳדָשִׁים יֵשׁ לוֹ אַרְבַּע חוֹתְכוֹת.
בְּגִיל שְׁנָתַיִם יֵשׁ לוֹ שֵׁשׁ, וְאֵלֶּה מַמְשִׁיכוֹת לִגְדֹּל עַד
שֶׁשִּׁנֵּי הֶחָלָב מִתְחַלְּפוֹת בְּשִׁנַּיִם קְבוּעוֹת.
בְּגִיל עֶשֶֹר מוֹפִיעַ חֲרִיץ בַּחוֹתְכוֹת הָאֲחוֹרִיּוֹת וְהוּא מַגִּיעַ
לְמַחֲצִית הַשֵּׁן כְּשֶׁהַסּוּס בֶּן חֲמֵשׁ עֶשְֹרֵה.
הָחֵל בְּגִיל עֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ מַתְחִיל הַחֲרִיץ לְהֵעָלֵם לְאַט לְאַט.
הַדֶּרֶךְ הָרְגִילה לָדַעַת אֶת גִּיל הָאַהֲבָה הִיא לְהִסְתַּכֵּל בְּשִׁנֵּי
הֶחָלָב שֶׁלָּהּ.
צַלֶּקֶת קְטַנָּה תְּסַמֵּן אֶת מָה שֶׁנֶּעֱזַב אוֹ נֶעֱקַר.
י

Mar 202016
 

Dan Pagis (1930 – 1986)
Mistakes

You think I’m finally here, but really
it’s just the first heavy footfalls of rain.

You think it’s some new sorrow, but really
it’s just a whitewashed wall like from back in the day.

It’s some kind of twisted temptation, you think,
but it’s really just a silk paper snake,

you think it’s a lone gunshot,
but really it’s just the wind slamming a door.

You think it’s me,
but really it’s just me.

דן פגיס
טעויות

 
אַתְּ חוֹשֶׁבֶת שֶׁאֲנִי מַגִּיעַ סוֹף־סוֹף, אֲבָל אֵלֶּה
הֵם רַק צְעָדִים כְּבֵדִים רִאשׁוֹנִים שֶׁל גֶּשֶׁם.
 
אַתְּ חוֹשֶׁבֶת שֶׁזֶּהוּ צַעַר חָדָשׁ, אֲבָל זֶהוּ
רַק קִיר מְסֻיָּד כְּמִיָּמִים יָמִימָה.
 
זֶהוּ פִּתּוּי מְפֻתָּל, אַתְּ חוֹשֶׁבֶת,
אֲבָל זֶה רַק נָחָשׁ עָשֹוּי נְיַר־מֶשִׁי,
 
אַתְּ חוֹשֶׁבֶת שֶׁזּוֹ יְרִיָּה בּוֹדֶדֶת,
אֲבָל רַק רוּחַ טָרְקָה אֵיזוֹ דֶּלֶת.
 
אַתְּ חוֹשֶׁבֶת שֶׁזֶּה אֲנִי,
אֲבָל זֶה רַק אֲנִי.
י

Mar 182016
 

T. Carmi (1925 – 1994)
First Night

First night upon the great waters.
A moon suddenly snared
by the guile of those who set out on the seas —
leaping amongst the ladders
skipping between the rungs!

Second night upon the great waters.
It sinks stunned in defeat,
unable to rise, sharpening its waning
against heaven.

And then waning it drifts to our feet,
O haste like the sea, haste like the sea,
peering ahead to those who follow us,
whose day is yet budding
                       and whose night
swells within.

ט. כרמי
ליל־בכורה

 
לֵיל־בְּכוֹרָה עַל־פְּנֵי מַיִם רַבִּים.
יָרֵחַ שֶׁנִּצּוֹד לְפֶתַע בְּעָרְמוֹת
יוֹרְדֵי־יַמִּים — מְדַלֵּג בַּסֻּלָּמוֹת,
מְצַחֵק בַּחֲוָקִים!
 
לַיְלָה שֵׁנִי עַל־פְּנֵי מַיִם רַבִּים.
הָמוּם יִכְרַע בְּחֶדְלוֹנוֹ
וְלֹא יָקוּם, לוֹטֵשׁ אֶת רִפְיוֹנוֹ
אֶל הַשְּׁחָקִים.
 
וְאַחֲרֵי־כֵן, פָּגוּם יָנוּד לְמַרְגְּלוֹתֵינוּ,
הוֹ פַּחַז כַּיָּם, פַּחַז כַּיָּם,
צוֹפֶה לַבָּאִים אַחֲרֵינוּ
שֶׁיּוֹמָם בְּאִבּוֹ
        וְלֵילָם
עוֹלֶה בּוֹ.
י