Pablo Neruda
Abeja Blanca

Abeja blanca zumbas, ebria de miel, en mi alma
y te tuerces en lentas espirales de humo.

Soy el desesperado, la palabra sin ecos,
el que lo perdió todo, y el que todo lo tuvo.

Última amarra, cruje en ti mi ansiedad última.
En mi tierra desierta eres la última rosa.

Ah silenciosa!

Cierra tus ojos profundos. Allí aletea la noche.
Ah desnuda tu cuerpo de estatua temerosa.

Tienes ojos profundos donde la noche alea.
Frescos brazos de flor y regazo de rosa.

Se parecen tus senos a los caracoles blancos.
Ha venido a dormirse en tu vientre una mariposa de sombra.

Ah silenciosa!

He aquí la soledad de donde estás ausente.
Llueve. El viento del mar caza errantes gaviotas.

El agua anda descalza por las calles mojadas.
De aquel árbol se quejan, como enfermos, las hojas.

Abeja blanca, ausente, aún zumbas en mi alma.
Revives en el tiempo, delgada y silenciosa.

Ah silenciosa!

פבלו נרודה
דבורה לבנה
 
דְּבוֹרָה לְבָנָה, אַתְּ מְזַמְזֶמֶת, שְׁכוּרַת־דְּבַשׁ, בְּנַפְשִׁי
וְאַתְּ מִתְפַּתֶּלֶת בִּסְלִילֵי עָשָׁן אִטִּיִים.
 
אֲנִי הַנּוֹאָש, הַמִּלָה לְלֹא הֵדִים,
הוּא שֶׁאִבֵּד אֶת הַכָּל, הוּא שֶׁהַכָּל הָיָה לוֹ.
 
שַׁלְשֶׁלֶת אַחֲרוֹנָה, בָּךְ חוֹרֶקֶת תַּאֲוָתִי הָאַחֲרוֹנָה.
בְּאַרְצִי הָעֲזוּבָה אַתְּ הַשּׁוֹשַׁנָּה הָאַחֲרוֹנָה.
 
הוֹ דּוֹמֶמֶת!
 
עִצְמִי אֶת עֵינַיִךְ הָעֲמוּקוֹת. שָׁמָּה מְרַפְרֵף הַלַּיְלָה.
הוֹ עֵרוֹם גּוּפֵךְ, פֶּסֶל מְבוֹהָל.
 
לָךְ יֵשׁ עֵינַיִם עֲמוּקוֹת שֶׁבָּהֶן הַלַּיְלָה מְנַפְנֵף.
זְרוֹעוֹת קְרִירוֹת שֶׁל פְּרָחִים וְחֵיק שֶׁל שׁוֹשַׁנִּים.
 
נִדְמִים שָׁדַיִךְ כְּשַׁבְּלוּלִים לְבָנִים.
בָּא כְּדֵי לִישׁוֹן עַל בִּטְנֵךְ פַּרְפַּר שֶׁל צְלָלִים.
 
הוֹ דּוֹמֶמֶת!
 
הִנֵּה הַבְּדִידוּת שֶׁמִּמֶּנָה אַתְּ נֶעֱדֶרֶת.
יוֹרֵד גֶּשֶׁם. רוּחַ הַיָּם צָדָה שְׁחַפִים תּוֹעִים.
 
הַמַּיִם מְהַלְּכִים יְחֵפִים בָּרְחוֹבוֹת הָרְטוּבִים.
מִן הָעֵץ הַהוּא מִתְלוֹנְנִים, כְּמוֹ חוֹלִים, הֶעָלִים.
 
דְּבוֹרָה לְבָנָה, נֶעֱדֶרֶת, אַתְּ עוֹד מְזַמְזֶמֶת בְּנַפְשִׁי.
תָּקוּמִי לִתְחִיָּה בַּזְּמָן, רָזָה וְדוֹמֶמֶת.
 
הוֹ דּוֹמֶמֶת!
י

Pablo Neruda
Cuerpo de Mujer

Cuerpo de mujer, blancas colinas, muslos blancos,
te pareces al mundo en tu actitud de entrega.
Mi cuerpo de labriego salvaje te socava
y hace saltar el hijo del fondo de la tierra.

Fui solo como un túnel. De mí huían los pájaros
y en mí la noche entraba su invasión poderosa.
Para sobrevivirme te forjé como un arma,
como una flecha en mi arco, como una piedra en mi honda.

Pero cae la hora de la venganza, y te amo.
Cuerpo de piel, de musgo, de leche ávida y firme.
Ah los vasos del pecho! Ah los ojos de ausencia!
Ah las rosas del pubis! Ah tu voz lenta y triste!

Cuerpo de mujer mía, persistiré en tu gracia.
Mi sed, mi ansia sin límite, mi camino indeciso!
Oscuros cauces donde la sed eterna sigue,
y la fatiga sigue, y el dolor infinito.

פבלו נרודה
גוף של אישה
 
גּוּף שֶׁל אִשָּׁה, גְבָעוֹת לְבָנוֹת, יְרֵכַיִם לְבָנוֹת,
אֲתָּה נִדְמֶה כָּעוֹלָם בְּעֶמְדָּתְךָ שֶׁל כְּנִיעָה.
גּוּפִי שֶׁל פּוֹעֵל פְּרָאִי חוֹתֵר תַּחְתֶּיךָ
וְגוֹרֵם לָבֵּן לְזַנֵּק מִן יְסוֹדוֹת הָאָרֶץ.
 
בָּדָד הָיִיתִי כְּמוֹ מִנְהָרָה. מִמֶּנִי בָרְחוּ הַצִּפּוֹרִים,
וְלִי הִכְנִיס הַלַּיְלָה אֶת פְּלִישַׁתוֹ הָאַדִּירָה.
כְּדֵי לִשְׂרוֹד אֶת עַצְמִי חִשַּׁלְתִּי אוֹתְּךָ כְּמוֹ כְּלִי נֶשֶׁק,
כְּמוֹ חֵץ לְקַשְׁתִּי, כְּמוֹ אֶבֶן לְקִלְעִי.
 
אֲבָל הִגִּיעָה הַשָּׁעָה שֶׁל נְקָמָה, וַאֲנִי אוֹהֵב אוֹתְּךָ.
גּוּף שֶׁל עוֹר, שֶׁל טְחָב, שֶׁל חָלָב לָהוּט וּמוּצָק.
הוֹ אַגְּנֵי הַשָּׁדַיִם! הוֹ עֵינֵי הָאֵינוּת!
הוֹ שֹוֹשַׁנֵּי הַפּוֹת! הוֹ קוֹלְךָ אִטִּי וְעָצוּב!
 
גּוּף שֶׁל אִשְּׁתִּי, אַתְּמִיד בְּחִנְּךָ.
צְמָאִי, תַּאֲוָתִי לְלֹא גְבוּל, דַּרְכִּי הַמְּהַסֶּסֶת!
אֲפִיקִים אָפֵלִים שֶׁבָּהֶם זוֹרֵם הַצָּמָא הַנִּצְחִי,
וְגַם הַלֵּאוּת, וְהַכְּאֵב הָאֵינְסוֹפִי.
י