Jun 222014
 

Hey, another Luzzatto. With yet another nice wedding song for the groom. They just don’t marry people off with style anymore.

Moshe Hayim Luzzatto (1707 – 1744)
A Poem for the Wedding of Meir ben Moshe Aziz

With rays of gold, how like sunrise you carry
From east your form with splendor so amazing
Before its brilliance like a fire blazing;
The land exults, the heavens revel merry.

But when are drowned its sparks so luminary,
Then light and joy are hid from all our gazing,
There stands pale skin, no pomp worthy of praising,
The black descends, glow drains from faces wary.1

O groom, the sun’s fierce light is your demeanor,
And after evening falls the day burns wild,
To gird your brow with bliss undimmed, endeavor!

For even lacking dark your sparks glare keener,
Illumed with strength you are, the moon’s own child,
Your hand fill full of gaiety forever.

משה חיים לוצאטו
שיר לחתונת מאיר בן משה עזיז

 
שֶׁמֶשׁ בְּצֵאתוֹ בַּהֲדַר קַרְנַיִם
מִבּוֹאֲכָה קָדִים בְּרֹב תִּפְאֶרֶת,
לִפְנֵי תְהִלָּתוֹ כְּאֵשׁ בּוֹעֶרֶת
תָּגֵל אֲדָמָה, יִשְׂמְחוּ שָׁמָיִם.
 
אַךְ עֵת בְּרָקָיו טֻבְּעוּ בַמַּיִם,
אוֹרָה וְשִׂמְחָה אָז תְּהִי נֶעְדֶּרֶת,
תַּחַת כְּבוֹדוֹ תַּעֲמֹד בַּהֶרֶת,
קַדְרוּת וּפָארוּר קִבְּצוּ אַפָּיִם.
 
חָתָן, פְּנֵי חַמָּה מְאוֹר פָּנֶיךָ,
אַךְ גַּם בְּעֶרֶב יוֹם תְּהִי זוֹרֵחַ,
תַּחְגֹּר עֲדֵי עַד גִּיל וְאוֹר עַל מֶצַח.
 
יִגָּהּ בְּלִי מַחְשָׁךְ שְׁבִיב אוֹרֶךָ,
מֵאִיר בְּעֹז אַתָּה, בְּנוֹ יָרֵחַ,
שֹׂבַע שְׂמָחוֹת עַל יְמִינָךְ נֶצַח.
י

Transliteration/תעתיק:

Shémesh be-tzeitó ba-hadár qarnáyim
Mi-bo’akháh qadím be-róv tif’éret
Lifnéi tehilató ke-’éish boʕéret
Tágeil ‘adamáh, yismeḥú shamáyim.

‘Akh ʕatáh beraqáv tubʕú va-máyim
‘Oráh ve-simḥáh ‘az tehí neʕdéret
Táḥat kevodó taʕamód bahéret,
Qadrút u-farúr qibtzú ‘apáyim.

Ḥatán, penéi ḥamáh me’ór panékha
‘Akh gam be-ʕérev yom yehí zoréiaḥ
Taḥgór ʕadéi ʕad gil ve-’ór ʕal métzaḥ.

Yigáh belí maḥshákh shevív ‘orékha,
Mei’ír be-ʕóz ‘atáh, benó yaréiaḥ
Sóvaʕ semaḥót ʕal yeminákh nétzaḥ.

  1. Joel 2:6.
Jun 212014
 

A rare (the first?) wedding song from the woman’s standpoint. She seems pretty jazzed, all things considered. It seems she married fairly late.

Rahel Morpurgo (1790 – 1871)
And So Rahel Sang Concerning Her Weddding

To mighty God my thanks so dear
No longer I’m forsaken:
I cast away my every fear,
No longer mute; awakened.

A lad, eyes bright and proud
Adorns my head, my whole:
By heaven’s Lord endowed,
Beloved of my soul.

O bless this day of our delight,
Illuminate our dark;
The end of days please hasten.

Your Holy Temple set aright,
A new song will we utter:
May your hand bring us salvation.

רחל מורפורגו
וזאת אשר שרה רחל על חתונתה

 
תּוֹדָה לָאֵל נוֹרָא
לֹא-עוֹד אֶהְיֶה שׁוֹמֶמֶת:
אַשְׁלִיךְ אֶת-כָּל-מוֹרָא,
לֹא-עוֹד אֶהְיֶה דוֹמֶמֶת.
 
בָּחוּר יְפֵה עֵינַיִם
יִהְיֶה פְאֵר רֹאשִׁי:
נָתַן אֲדוֹן שָׁמַיִם
שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי.
 
בָּרֵךְ יוֹם שִׂמְחָתֵנוּ,
הַגִּיהַּ אֶת חָשְׁכֵּנוּ;
חִיש נָא קֵץ הַיָּמִין.
 
כּוֹנֵן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ,
אָז נָשִׁיר שִׁיר חָדָשׁ:
הוֹשִׁיעָה-לוֹ יָמִין.
י

Transliteration/תעתיק:

Todáh la-’éil norá
Lo ʕod ‘ehyéh shomémet:
‘Ashlíkh ‘et kol morá,
Lo ʕod ‘ehyéh domémet.

Baḥúr yeféih ʕeináyim
Yihyéh pe’éir roshí:
Natán ‘adón shamáyim
She-’ahaváh nafshí.

Baréikh yom simḥatéinu,
Hagíha ‘et ḥoshkéinu;
Ḥish na qeitz ha-yamín.

Konéin beit ha-miqdásh,
‘Az nashír shir ḥadásh:
Hoshíʕah-lo yamín.

Jun 202014
 

Yaakov Frances (1615 – 1667)
Great Fortified Cities

Great fortified cities, I razed their foundation;
The strength of my right hand has set the world shaking
Captains of armies mere insects for breaking,
I wearied of war chiefs, their ev’ry formation;

The hearts of Time’s lions were mine for cremation,
The roar of my voice set their insides to quaking,
Clefts through great kings my strong arm always raking,
I trampled the necks of the princes of nations.

From Cush unto Germany all knelt before me,
Thrace, Greece and Lydia felt my ambition,
India rendered each column and storey.

To take heaven’s stars then I made it my mission,
In ruling mere clay my heart yet found no glory —
In the end I was killed by a stupid physician.

יעקב פראנשיס
ערים בצורות


עָרִים בְּצוּרוֹת עַד יְסוֹד דָּרַסְתִּי
וּבְעֹז יְמִינִי הֶחֱרַדְתִּי אֶרֶץ,
שָׂרֵי צְבָאוֹת אֶחֱשֹׁב כְּשֶׁרֶץ
אֶתְמוֹל, וְרָאשֵׁי מַחֲנִים מָאַסְתִּי:

לִבּוֹת לְבִיאֵי הַזְּמַן הֵמַסְתִּי,
מִקּוֹל שְׁאוֹנִי בָּא בְּלִבָּם קֶרֶץ,
פָּרַץ זְרוֹעִי בַּמְלָכִים פֶּרֶץ,
וּבְצַוְּארוֹנֵי רוֹזְנִים רָמַסְתִּי;

שַֹמְתִּי לְרַגְלַי אַשְׁכְּנַז וָגֹמֶר,
תִּירָס וְיָוָן, פּוּל וְלוּד הִבְעַתִּי,
הֹדּוּ וְכוּשׁ לִי נָתְנוּ כָּל תֹּמֶר;

בֵּין כּוֹכְבֵי רוֹם עֵין שְׂעִפַּי שַׁתִּי,
יִבֶז כְּבָר לִבִּי מְשׁׂל בַּחֹמֶר —
סוֹף סוֹף בְּיַד רוֹפֵא אֱוִילִי מַתִּי.
י

Transliteration/תעתיק:

ʕarím betzurót ʕad yesód darásti
Uv-ʕóz yeminí heḥerádeti ‘éretz
Saréi tzeva’ót ‘eḥeshóv ke-shéretz
‘Etmól, ve-rashéi maḥaním ma’ásti

Libót levi’éi ha-zemán heimásti
Mi-qól she’oní ba be-libám qéretz
Parátz zeroʕí bamlakhím péretz
Uv-tzavronéi rozním ramásti

Sámti le-raglái ‘ashkenáz va-gómer
Tirás ve-yaván, pul ve-lúd hivʕáti
Hódu ve-khúsh li natnú kol tómer

Bein kokhvéi rom ʕein seʕipái sháti,
Yivéz kevár libí meshól ba-ḥómer —
Sof sof be-yád roféi ‘evilí máti.

Jun 192014
 

W.B. Yeats
The Second Coming

Turning and turning in the widening gyre
The falcon cannot hear the falconer;
Things fall apart; the centre cannot hold;
Mere anarchy is loosed upon the world,
The blood-dimmed tide is loosed, and everywhere
The ceremony of innocence is drowned;
The best lack all conviction, while the worst
Are full of passionate intensity.

Surely some revelation is at hand;
Surely the Second Coming is at hand.
The Second Coming! Hardly are those words out
When a vast image out of Spiritus Mundi
Troubles my sight: somewhere in sands of the desert
A shape with lion body and the head of a man,
A gaze blank and pitiless as the sun,
Is moving its slow thighs, while all about it
Reel shadows of the indignant desert birds.
The darkness drops again; but now I know
That twenty centuries of stony sleep
Were vexed to nightmare by a rocking cradle,
And what rough beast, its hour come round at last,
Slouches towards Bethlehem to be born?

ויליאם בטלר ייטס
הביאה השנייה


פּוֹנֶה וּפוֹנֶה בַּסִּבּוּב הַמִּתְרַחֵב
הַבָּז אֵינֶנּוּ שׁוֹמֵעַ בְּקוֹל הַבַּזְיָר;
דְּבָרִים מִתְפַּרְקִים, הַמֶּרְכָּז לֹא יַחֲזִיק מַעֲמָד,
עִרְבּוּבְיָה בְּעַלְמָא מְשֻׁסָּה בָּעוֹלָם,
וְגַם גֵּאוּת עֲמוּמַת־דָּם, וּבְכָל הַמְּקוֹמוֹת
טֶקֶס הַתְּמִימוּת מֻכְנָע וְנִטְבַּע;
חֲסֵרָה לַטּוֹבִים כָּל הַכָּרָתָם, וְאִלוּ בּוֹעֲרִים
הָרָעִים בְּעָצְמָה וּתְשׁוּקָה.

אֵיזֶשֶׁהוּ גִּלּוּי בְּוַדַּאי מִתְרַגֵּשׁ;
בְּוַדַּאי מִתְרַגֶּשֶׁת הַבִּיאָה הַשְּׁנִיָה.
הַבִּיאָה הַשְּׁנִיָה! בְּקשִׁי נִפְלְטוֹת הַמִּלִּים
לִפְנֵי שֶׁדִּמּוּי עָצוּם מִתּוֹךְ סְפִּירִיטוּס מוּנְדִי
מַטְרִיד רֵאוֹת עֵינַי; וּבֵין חוֹלוֹת הַמִּדְבָּר
צוּרָה בַּעֲלַת גּוּף שֶׁל אַרְיֵה וָרֹאשׁ שֶׁל אָדָם,
רֵיק מַבָּטָהּ, חֲסַר־רַחֲמִים כַּחַמָּה,
מֵנִיעָה יְרֵכֵיהָ הָאִטִּיוֹת, וּבֵינְתַיִם סְבִיבָהּ
חָגִים הַצְּלָלִים שֶׁל צִפּוֹרֵי־מִדְבָּר בְּמִרְמוּרָן.
שׁוּב יוֹרֶדֶת הָאֲפֵלָה; אַךְ עַתָּה אֲנִי יוֹדֵעַ
שֶׁעֶשְׂרִים מֵאוֹת תַּרְדֵּמָה כֹה אַבְנִית
נִטְרְפוּ עַד סִיּוּט עַל־יְדֵי נִדְנוּד הָעֲרִיסָה,
וְאֵיזוֹ בְּהֵמָה גַּסָּה, לְבָסוֹף קְרוֹבָה שְׁעָתָהּ,
מְהַלֶּכֶת בְּרִשּׁוּל לְבֵית לֶחֶם לְמוֹלָדָהּ?
י

Jun 182014
 

W.B. Yeats
He Wishes for the Cloths of Heaven

Had I the heavens’ embroidered cloths,
Enwrought with golden and silver light,
The blue and the dim and the dark cloths
Of night and light and the half light,
I would spread the cloths under your feet:
But I, being poor, have only my dreams;
I have spread my dreams under your feet;
Tread softly because you tread on my dreams.

ויליאם בטלר ייטס
הוא כמה לאריגי שחק


מִי יִתֵּן לִי מִשַּׁחַק אֶת רִקְמַת אֲרִיגָיו,
שְׁזוּרָה כָּךְ בַּפָּז וּבַכֶּסֶף שֶׁל אוֹר,
כְּחֻלִים, דְהוּיִים וְכֵהִים, אֲרִיגָיו
שֶׁל הַלַּיִל, שֶׁל הָאוֹר, אוֹ דִּמְדּוּמֵי־אוֹר,
הָיִיתִי פּוֹרֵשׂ אוֹתָם תַּחַת רַגְלַיִךְ:
אַךְ לִי, הָאֶבְיוֹן, אֵין מִלְבַד חֲלוֹמוֹת;
וְאוֹתָם חֲלוֹמוֹת פָּרַשְׂתִּי תַּחַת רַגְלַיִךְ;
פִּסְעִי בַּעֲדִינוּת כִּי תִּפְסְעִי עַל חֲלוֹמוֹת.
י

Jun 172014
 

Sure, it’s been a month since my last installment, but in the interim, I’ve noticed a lot of new and random search hits from people searching for English translations of “Tehilla,” which I assume means it was assigned somewhere, and there are a lot of people looking to escape the trouble of actually, y’know, reading a Hebrew text for their Hebrew class. And fuck that, I say. Do your homework. Learn some words. I recommend the dictionary. I’d hardly even call it one of Agnon’s harder texts. Anyway, I feel an appropriate amount of time has passed, so here’s some more as we approach the denouement:

***

I dipped the quill into the ink and readied the paper and waited for Tehilla to tell me what to write. She was wrapped in her thoughts and paid me no mind. I sat and peered at her and took in my with eyes every wrinkle and crevice in her face. How many adventures she’d had. She often said she’d seen good things and things even better. As I heard it, the things weren’t so good. As the scholar had said about her, the righteous bear their their sorrow in their hearts and their joy on their faces. She took notice of me and turned her head towards me and said, have you begun? I said, you still haven’t told me what I should write. She said, the way things should start you already know, you start with the praises of the Omnipresent and you write “be-ezras Hashem yisbareikh.” I smoothed the paper and raised the quill and wrote “be-ezras Hashem yisbareikh.” She straightened herself and looked at the text and said, lovely, lovely. And now what should you write? Write here the Holy City Jersalem may it be rebuilt and restored speedily and in our days, amen. When I’m speaking, I say Jerusalem without any kind of embellishment. In a letter, though, you need to mention the holiness of Jerusalem and add a request that she be rebuilt, so the reader might take Jerusalem to heart and know how much she’s in need of mercy and pray for her. Now, my son, write the date and the weekly parshah and the year. Continue reading »

Jun 132014
 

Zelda (1914 – 1984)
In the Final Incarnation

I thought that in the final incarnation
friendship would be without spells or shades
without suns or moons.
That the utmost affection would have the color
of dew.
I thought the heart would make itself at peace
on a lofty mountain
in the shade of silent conversation
that sails off in the distance
that changes forms
and melts away like a cloud.
I forgot my heart was a captive of pain
and shame from the womb of the morning 1
I forgot all the screams
that came from their souls to my core.
And I wanted to cut from the fears
a circle of quiet
in which would be reflected the purity
of heaven.
And I’d be like a bird.
And I’d be like a bird.
I forgot that the prophet too
wept
even the seraph of Anathoth2
wept.
Heaven did not let us forget
the affronts.
Heaven did not let us forget
the yearnings of man.
A wail of longing without hope of remedy
yet trembles in the void.
The voices of the children playing
in my street
the tumult of the cars
the cries of the fruit merchants
and the brassware sellers
never silence the far-faraway wail
fine as a thread.

זלדה
בגלגול האחרון


חָשַׁבְתִּי שֶׁבַּגִּלְגּוּל הָאַחֲרוֹן
הַיְדִידוּת הִיא בְּלִי כְּשָֹפִים בְּלִי שֵׁדִים
בְּלִי שְׁמָשׁוֹת וּבְלִי יְרֵחִים.
שֶׁלַּחִבָּה הָאַחֲרוֹנָה יֵשׁ גָּוֶן
שֶׁל טַל.
חָשַׁבְתִּי שֶׁהַלֵּב נָח לוֹ
עַל הַר גָּבוֹהַּ
בְּצֵל שִׂיחָה חֲרִישִׁית
שֶׁמַּפְלִיגָה לַמֶּרְחַקִּים
שֶׁמַּחֲלִיפָה צוּרוֹת
וּנְמוֹגָה כֶּעָנָן.
שָׁכַחְתִּי שֶׁלִּבִּי אַסִּיר כְּאֵב
וּבוּשׁוֹת מֵרֶחֶם מִשַּׁחַר
שָׁכַחְתִּי אֶת כָּל הַזְּעָקוֹת
שֶׁמִּנַפְשָׁם בָּאוּ אֶל קִרְבִּי.
וְרָצִיתִי לִגְזֹר מִן הַחֲרָדוֹת
עִגּוּל שֶׁל שֶׁקֶט
שֶׁיִּשְׁתַּקֵּף בְּתוֹכוֹ טֹהַר
הַשָּׁמַיִם.
וְאֶהְיֶה כְּצִפּוֹר.
וְאֶהְיֶה כְּצִפּוֹר.
שָׁכַחְתִּי שֶׁגַּם הַנָּבִיא
בָּכָה
אֲפִלּוּ הַשָּׁרָף מֵעֲנָתוֹת
בָּכָה.
הַשָּׁמַיִם לֹא הִשְׁכִּיחוּ מִמֶּנוּ
אֶת הַעֶלְבּוֹנוֹת
לֹא הִשְׁכִּיחוּ מִמֶּנוּ עֶרְגוֹת אֱנוֹשׁ.
נְהִי גַעְגּוּעִים עַד לְאֵין מַרְפֵּא
רוֹעֵד עוֹד בֶּחָלָל.
קוֹלוֹת הַיְלָדִים שֶׁמְּשַׂחֲקִים
בִּרְחוֹבִי
הֲמֻלַּת כְּלֵי הָרֶכֶב
קְרִיאוֹת מוֹכְרֵי הַפֵּרוֹת
וְקוֹנֵי כְּלֵי הַנְּחשֶׁת
אֵינָם מַחֲרִישִׁים נְהִי רָחוֹק רָחוֹק
וְדַק כַּחוּט.
י

Transliteration/תעתיק:

Ḥashávti she-ba-gilgúl ha-’aḥarón
ha-yedidút hi bli keshafím bli sheidím
bli shmashót uvlí yereiḥím.
She-le-ḥibáh ha-’aḥaronáh yeish gáven
shel tal.
Ḥashávti she-ha-léiv naḥ lo
ʕal har gavóha
be-tzéil siḥáh ḥarishít
she-mafligáh la-merḥaqím
she-maḥalifáh tzurót
u-nemogáh ke-ʕanán.
Shakháḥti she-libí ‘asír ke’éiv
u-vushót mei-réḥem mi-sháḥar
shakháḥti ‘et kol ha-zeʕaqót
she-mi-nafshám bá’u ‘el qirbí.
Ve-ratzíti ligzór min ha-ḥaradót
ʕigúl shel shéqet
she-yishtaqéif be-tokhó tóhar
ha-shamáyim.
Ve-’ehyéh ke-tzipór.
Ve-’ehyéh ke-tzipór.
Shakháḥti she-gám ha-naví
bakháh
‘afílu ha-saráf mei-ʕanatót
bakháh.
Ha-shamáyim lo hishkíḥu miménu
‘et ha-ʕelbonót
lo hishkíḥu miménu ʕergót ‘enósh.
Nehí gaʕguʕím ʕad le-’éin marpéi
roʕéid ʕod be-ḥalál.
Qolót ha-yeladím she-mesaḥaqím
birḥoví
hamulát klei ha-rékhev
qeri’ót mokhréi ha-peirót
ve-qonéi klei ha-neḥóshet
‘éinam maḥarishím nehí raḥóq raḥóq
ve-dáq ka-ḥút.

  1. Psalm 110:3.
  2. A reference, I think, to Jeremiah.
Jun 122014
 

Immanuel of Rome (1261 – 1328)
All You Who Ask

All you who ask why my tent I’ve deserted
Know not that it was what harsh Time demanded;
By him a cup of wormwood I’ve been handed,
‘Til all my own desires were subverted.

I’ve grown so weary of his charms perverted;
For all Time lends, I might say, being candid,
Are sorry days so I might well be branded
As like these camps of God1 I’ve often skirted.

I hate the Time I once appreciated
For bowed I see my soul, so deeply flustered,
To the mount of fools ’til I was delegated.

Time knew that all its tents I dearly hated,
So for my kikayon a worm2 he’s mustered;
Perhaps, friends, for the best I’m mutilated.

עמנואל הרומי
השואלים איך אהלי נטשתי

 
הַשֹּׁאֲלִים אֵיךְ אָהֳלִי נָטַשְׁתִּי
לֹא תֵדְעוּ כִּי כֵן זְמָן צִוַּנִי
הוּא מַמְּרוֹר עִם לַעֲנָה הִרְוַנִי
עַד מִמְּצוֹא חֶפְצִי אֱמֶת נוֹאַשְׁתִּי
 
קַצְתִּי בְמַחְמַדָּיו וּבוֹ נִבְאַשְׁתִּי
מָה אֹמְרָה עוֹד הַזְּמָן הִלְוַנִי
יָמִים יְמֵי עֶצֶב עֲדֵי הִשְׁוַנִי
אֶל מַחֲנוֹת הָאֵל אֲשֶׁר פָּגַשְׁתִּי
 
אֶשְׂנָא זְמָן תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּאתִי
כִּי אֶחֱזֶה נַפְשִׁי אֲשֶׁר כּוֹרַעַת
אֶל הַר פְּתַיּוּת עַד אֲשֶׁר נַעְנֵיתִי
 
יָדַע זְמָן כִּי אָהֳלָיו שָׂנֵּאתִי
עַל כֵּן לְקִיקְיוֹנִי יְמָן תּוֹלַעַת
אוּלַי יְדִידַי כִּי לְטוֹב עֻנֵּיתִי.
י

Transliteration/תעתיק:

Ha-sho’alím ‘eikh ‘ohalí natáshti
Lo tedʕú ki khein zemán tziváni
Hu mamrór ʕim laʕanáh hirváni
ʕad mimtzó ḥeftzí ‘emét no’áshti.

Qátzti ve-maḥmadáv u-vó niv’áshti
Mah ‘ómrah ʕod ha-zemán hilváni
Yamím yeméi ʕétzev ʕadéi hishváni
‘El maḥanót ha-’éil ‘ashér pagáshti.

‘Esná zemán táḥat ‘ashér qinéiti
Ki ‘eḥezéh nafshí ‘ashér koráʕat
‘El har petayút ʕad ‘ashér naʕnéiti.

Yadáʕ zemán ki ‘ohaláv sanéiti
ʕal kein le-qiqyoní yemán toláʕat
‘Ulai yedidái ki le-tóv ʕunéiti.

  1. Judging from the context in which this sonnet appears in Immanuel’s Mahberot, he’s referring to the Jewish communities the narrator moves through, which he seems to view as being uniformly full of idiots.
  2. A reference to the story of Jonah and his beloved shady kikayon.
Jun 112014
 

Pablo Neruda
8 de Septiembre

Hoy, este día fue una copa plena,
hoy, este día fue la inmensa ola,
hoy, fue toda la tierra.

Hoy el mar tempestuoso
nos levantó en un beso
tan alto que temblamos
a la luz de un relámpago
y, atados, descendimos
a sumergirnos sin desenlazamos.

Hoy nuestros cuerpos se hicieron extensos,
crecieron hasta el límite del mundo
y rodaron fundiéndose
en una sola gota
de cera o meteoro.

Entre tú y yo se abrió una nueva puerta
y alguien, sin rostro aún,
allí nos esperaba.

פבלו נרודה
ה־8 בספטמבר


הַיּוֹם, יוֹם זֶה הָיָה כּוֹס רְוָיָה,
הַיּוֹם, יוֹם זֶה הָיָה הַגַּל הַכַּבִּיר,
הַיּוֹם, הָיָה כָּל הָאָרֶץ.

הַיּוֹם הַיָּם הַסּוֹעֵר
הֶעֱלָנוּ בִּנְשִׁיקָה
כֹּה גָּבוֹהַ שֶׁחָרַדְנוּ
בְּאוֹר הַחֲזִיז
וּקְשׁוּרִים יָרַדְנוּ
לִשְׁקוֹעַ לְלֹא לְהִפָּרֵם.

הַיּוֹם גּוּפֵינוּ הִתְעַצְּמוּ מְאוֹד,
הִתְפַּשְּׁטוּ אֶל קְצוֹת הָאָרֶץ,
וְהִתְגַלְּגְּלוּ נְמֵסִים
בְּטִפָּה יְחִידָה
שֶׁל שַׁעֲוָה אוֹ מֶטֶאוֹר.

בֵּינֵךְ לְבֵינִי נִפְתְּחָה דֶּלֶת חֲדָשָׁה
וּמִישֶׁהוּ, עוֹד חֲסַר־פָּנִים,
הִמְתִּין לָנוּ שָׁם.
י

Jun 102014
 

Ted Hughes
Perfect Light

There you are, in all your innocence,
Sitting among your daffodils, as in a picture
Posed as for the title: ‘Innocence’.
Perfect light in your face lights it up
Like a daffodil. Like any one of those daffodils
it was to be your only April on earth
Among your daffodils. In your arms,
Like a teddy bear, your new son,
Only a few weeks into his innocence.
Mother and infant, as in the Holy portrait.
And beside you, laughing up at you,
Your daughter, barely two. Like a daffodil
Your turn your face down to her, saying something.
Your words were lost in the camera.
                And the knowledge
Inside the hill on which you are sitting,
A moated fort hill, bigger than your house,
Failed to reach the picture. While your next moment,
Coming towards you like an infantryman
Returning slowly out of no-man’s-land,
Bowed under something, never reached you -
Simply melted into the perfect light.

טד יוז
אור מושלם


הִנֵּה אַתְּ, בְּכָל תֻּמֵךְ,
יוֹשֶׁבֶת בֵּין נַרְקִיסַיִךְ, כְּמוֹ בִּתְמוּנָה
בִּתְנוּחָה מַתְאִימָה לַכּוֹתֶרֶת: ״תְּמִימוּת.״
אוֹר מֻשְׁלָם בְּפָנַיִךְ מְאִירָם
כְּמוֹ נַרְקִיס. כְּמוֹ כָּל אֶחָד מִן הַנַּרְקִיסִים הָהֵם
לְבָסוֹף הָיָה אַפְּרִיל הַיָּחִיד שֶׁלָךְ עֲלֵי אֲדָמוֹת
בֵּין נַרְקִיסַיִךְ. בִּזְרוֹעוֹתַיִךְ,
כְּמוֹ דּוּבּוֹן, בִּנֵךְ הֶחָדָשׁ,
רַק כָּמָה שְׁבוּעוֹת בְּתֻמוֹ.
אֵם וְתִינוֹק, כְּמוֹ בַּדּיוֹקָן הַקָּדוֹשׁ.
וּלְצִדֵּךְ, צוֹחֶקֶת עָלַיִךְ מִלְמַטָה,
בִּתֵךְ, בְּקשִׁי בַּת שְׁתַּיִם. כְּמוֹ נַרְקִיס
אַתְּ מַפְנָה אֶת מַבָּטֵךְ אֵלֶיהָ, אוֹמֶרֶת דְּבַר־מָה.
מִלַּיִךְ הָלְכוּ לְאִבּוּד בְּתוֹךְ הַמַּצְלֵמָה.
           וְהַיֶּדַע
שֶׁבְּתוֹךְ הַגִּבְעָה שֶׁעָלֶיהָ אַתְּ יוֹשֶׁבֶת,
גִבְעַת מִבְצָר מֻקֶּפֶת בַּחֲפִיר, גְּדוֹלָה מִבֵּיתֵךְ,
נִכְשָׁל לְהַגִּיעַ אֶל הַתְּמוּנָה. וְאִלּוּ רִגְעֵךְ הַבָּא,
נִגַּשׁ אֵלַיִךְ כְּמוֹ חַיָּל רַגְלִי
חוֹזֵר אַט־אַט מִתּוֹךְ שֶׁטַח הֶפְקֵר,
נִכְנָע שְׁפַל־בֶּרֶךְ לְמָשֶׁהוּ, לֹא הִגִּיעַ אֵלַיִךְ —
פָּשׁוּט נָמוֹג לְתוֹךְ הָאוֹר הַמֻּשְׁלָם.
י