Oct 182015
ריוקאן (1758-1831)
זֶה לֹא שֶׁאֲנִי נִמְנָע
מִ‏לְּהִתְעָרֵב בָּעוֹלָם
סְתָם מַתְאִים לִי יוֹתֵר
לְשַׂחֵק לְבַדִּי
Oct 132015

Italic: the female lover.
Plain text: the male lover.
Bold: the Song’s male speakers. Maybe.

Song of Songs 7

Again, my Shulamite, twirl round again!
Twirl round again and let us see you!

Why, among rows of these dancers,
should you gaze at this Shulamite alone?

How lovely your steps in those sandals,
noble daughter,
the curve of your thighs,
how like jewels,
carved by the hand of an artist,
your navel the goblet limned by the young moon,
never drained of its wine,
your belly a pile of wheat
fringed with roses,
your breasts are two fawns,
the twins of a doe,
your neck is an ivory tower,
your eyes are the pools of Cheshbon
at the Bat-rabbim gate,
your nose is the tower of Lebanon
that looks towards Damascus,
your head crowns you like Carmel,
the thrums of your hair royal purple,
a king could get caught in those curls —

How much fairer and finer you are, Love,
than all other delights.

The poise of your bearing appears like a palm,
your breasts seem like clusters —
I said to myself, I will climb up that palm,
take hold of those bunches of dates —
and may your breasts be as clusters of grapes,
your breath scented with apricots,
your tongue sweet as fine wine —

smoothly it flows for my love,
stirring awake sleeping lips.

I am all my beloved’s —
his desire is only for me.

Come, my beloved, let’s go out to the fields,
pass the night in the henna,
set out early for the vineyards,
to see if the grapevines are flowering,
if the young buds are opening,
the pomegranates blooming;

there I will give you my love.

The mandrakes have yielded their scent,
and at our hideaways’ thresholds,
I’ve laid away for you, love,
all the sweetest delights,
old and new.

שיר השירים ז
שׁוּבִי שׁוּבִי הַשּׁוּלַמִּית
שׁוּבִי שׁוּבִי וְנֶחֱזֶה בָּךְ
מַה-תֶּחֱזוּ בַּשּׁוּלַמִּית
כִּמְחֹלַת הַמַּחֲנָיִם
מַה-יָּפוּ פְעָמַיִךְ בַּנְּעָלִים
חַמּוּקֵי יְרֵכַיִךְ כְּמוֹ חֲלָאִים
מַעֲשֵׂה יְדֵי אָמָּן
שָׁרְרֵךְ אַגַּן הַסַּהַר
אַל־יֶחְסַר הַמָּזֶג
בִּטְנֵךְ עֲרֵמַת חִטִּים
סוּגָה בַּשּׁוֹשַׁנִּים
שְׁנֵי שָׁדַיִךְ כִּשְׁנֵי עֳפָרִים
תָּאֳמֵי צְבִיָּה
צַוָּארֵךְ כְּמִגְדַּל הַשֵּׁן
עֵינַיִךְ בְּרֵכוֹת בְּחֶשְׁבּוֹן
עַל שַׁעַר בַּת־רַבִּים
אַפֵּךְ כְּמִגְדַּל הַלְּבָנוֹן
צוֹפֶה פְּנֵי דַמָּשֶׂק
רֹאשֵׁךְ עָלַיִךְ כַּכַּרְמֶל
וְדַלַּת רֹאשֵׁךְ כָּאַרְגָּמָן
מֶלֶךְ אָסוּר בָּרְהָטִים
מַה־יָּפִית וּמַה־נָּעַמְתְּ
אַהֲבָה בַּתַּעֲנוּגִים
זֹאת קוֹמָתֵךְ דָּמְתָה לְתָמָר
וְשָׁדַיִךְ לְאַשְׁכֹּלוֹת
אָמַרְתִּי אֶעֱלֶה בְתָמָר
אֹחֲזָה בְּסַנְסִנָּיו
וְיִהְיוּ־נָא שָׁדַיִךְ כְּאֶשְׁכְּלוֹת הַגֶּפֶן
וְרֵיחַ אַפֵּךְ כַּתַּפּוּחִים
וְחִכֵּךְ כְּיֵין הַטּוֹב
הוֹלֵךְ לְדוֹדִי לְמֵישָׁרִים
דּוֹבֵב שִׂפְתֵי יְשֵׁנִים
אֲנִי לְדוֹדִי וְעָלַי תְּשׁוּקָתוֹ
לְכָה דוֹדִי נֵצֵא הַשָּׂדֶה
נָלִינָה בַּכְּפָרִים
נַשְׁכִּימָה, לַכְּרָמִים
נִרְאֶה אִם פָּרְחָה הַגֶּפֶן
פִּתַּח הַסְּמָדַר
הֵנֵצוּ הָרִמּוֹנִים
שָׁם אֶתֵּן אֶת דֹּדַי לָךְ
הַדּוּדָאִים נָתְנוּ רֵיחַ
וְעַל פְּתָחֵינוּ כָּל מְגָדִים
חֲדָשִׁים גַּם יְשָׁנִים
דּוֹדִי צָפַנְתִּי לָךְ

Oct 072015

Italic: the female lover.
Plain text: the male lover.
Bold Italic: the daughters of Jerusalem.

Song of Songs 6

Where has your love gone,
most lovely of women?
Where has he gone —
let us seek him together!

My love has gone down to his garden,
the perfumed beds of spices,
to graze in the gardens,
to gather the roses.

My love is all mine
and I am all his —
he grazes in roses.

You are beautiful as Tirzah, love,
fair as Jerusalem,
remote as the high mounting stars.

Turn away your eyes —
they overwhelm me.

Your hair is like flocks of goats
streaming down Mount Gilead,
your teeth are a flock of ewes,
white after bathing,
each last one alike,
and not one bereft;
your cheeks are like slices of pomegranate
peeking from the veil of your tresses.

Sixty are Solomon’s queens,
and eighty his courtesans,
maidens he keeps beyond counting;
my love is but one,
my perfection, my dove —
her mother’s one daughter,
the light of her eyes.

Women see her and proclaim her delight;
queens and courtesans praise her.

Who is this who seems as the dawn,
fair as the moon,
fierce as the sun,
remote as the high mounting stars?

I went down to the dense rows of almond,
to take in the stream’s tender verdure,
to see if the grapevines were flowering,
if the pomegranates bloomed;

and startling my soul,
she set me inside the noblest of chariots.

שיר השירים ו
אָנָה הָלַךְ דּוֹדֵךְ
הַיָּפָה בַּנָּשִׁים
אָנָה פָּנָה דוֹדֵךְ
וּנְבַקְשֶׁנּוּ עִמָּךְ
דּוֹדִי יָרַד לְגַנּוֹ
לַעֲרֻגוֹת הַבֹּשֶׂם
לִרְעוֹת בַּגַּנִּים
וְלִלְקֹט שׁוֹשַׁנִּים
אֲנִי לְדוֹדִי וְדוֹדִי לִי
הָרֹעֶה בַּשּׁוֹשַׁנִּים
יָפָה אַתְּ רַעְיָתִי כְּתִרְצָה
נָאוָה כִּירוּשָׁלִָם
אֲיֻמָּה כַּנִּדְגָּלוֹת
הָסֵבִּי עֵינַיִךְ מִנֶּגְדִּי
שֶׁהֵם הִרְהִיבֻנִי
שַׂעְרֵךְ כְּעֵדֶר הָעִזִּים
שֶׁגָּלְשׁוּ מִן הַגִּלְעָד
שִׁנַּיִךְ כְּעֵדֶר הָרְחֵלִים
שֶׁעָלוּ מִן-הָרַחְצָה
שֶׁכֻּלָּם, מַתְאִימוֹת
וְשַׁכֻּלָה אֵין בָּהֶם
כְּפֶלַח הָרִמּוֹן רַקָּתֵךְ
מִבַּעַד לְצַמָּתֵךְ
שִׁשִּׁים הֵמָּה מְלָכוֹת
וּשְׁמֹנִים פִּילַגְשִׁים
וַעֲלָמוֹת אֵין מִסְפָּר
אַחַת הִיא יוֹנָתִי תַמָּתִי
אַחַת הִיא לְאִמָּהּ
בָּרָה הִיא לְיוֹלַדְתָּהּ
רָאוּהָ בָנוֹת וַיְאַשְּׁרוּהָ
מְלָכוֹת וּפִילַגְשִׁים וַיְהַלְלוּהָ
מִי זֹאת הַנִּשְׁקָפָה כְּמוֹ שָׁחַר
יָפָה כַלְּבָנָה
בָּרָה כַּחַמָּה
אֲיֻמָּה כַּנִּדְגָּלוֹת
אֶל גִּנַּת אֱגוֹז יָרַדְתִּי
לִרְאוֹת בְּאִבֵּי הַנָּחַל
לִרְאוֹת הֲפָרְחָה הַגֶּפֶן
הֵנֵצוּ הָרִמֹּנִים
לֹא יָדַעְתִּי נַפְשִׁי
שָׂמַתְנִי מַרְכְּבוֹת עַמִּי נָדִיב

Oct 042015

Italic: the female lover.
Plain text: the male lover.
Bold Italic: the daughters of Jerusalem.

Song of Songs 5

I’ve come to my garden,
my sister, my bride,
I’ve gathered my myrrh and my spices,
I’ve eaten my comb and my honey,
I’ve drunk of my wine and my milk.

Eat, friends, and drink —
be drunk with this passion!

I sleep, yet my heart lies awake;
the voice of my love at the door —

“Open for me now, my sister, my love,
my perfection, my dove,
for my head is wet with dew,
my curls with nighttime’s mists” —

I’ve slipped out of my robe —
and now I should dress?
I’ve washed the dust from my feet —
and I should get dirty again?

My love slipped his hand through the gap
and my loins stirred for him.

I leapt from the bed to let my love in,
my hands dripping myrrh,
fingers slick with it,
spreading over the bolts of the door.

I opened for my love —
and my love had slipped away,
my soul taking flight with his words.

I sought him
and yet did not find him,
I called him
yet heard no reply.

The guards came upon me,
the city patrol —
they beat me, they hurt me,
the tore off my shawl —
the guards on the walls!

I ask you to swear to me,
daughters of Jerusalem:
if you find my beloved,
tell him one thing,
that I have grown faint from this love.

How does your love exceed any other,
most lovely of women?
Who is your love
to so make us swear?

My love: he is shining and ruddy,
towering over ten thousand.
His head is pure gold,
the curls of his locks
as black as the raven,
his eyes are like doves
beside streams of water,
washed in white milk,
dwelling in plenty;
his cheeks are like plots of perfume,
towers of spices at market,
his lips are two roses,
dripping with myrrh,
his arms are gold scepters
inlaid with emeralds,
his torso an ivory slab
shining with sapphire,
his calves are bright columns of marble
on plinths of pure gold,
his looks are the vistas of Lebanon —
a boy like the cedars!
His palate is sweetness,
his whole is delight;

that is my love,
my companion,
daughters of Jerusalem.

שיר השירים ה
בָּאתִי לְגַנִּי
אֲחֹתִי כַלָּה
אָרִיתִי מוֹרִי עִם בְּשָׂמִי
אָכַלְתִּי יַעְרִי עִם דִּבְשִׁי
שָׁתִיתִי יֵינִי עִם חֲלָבִי
אִכְלוּ רֵעִים
שְׁתוּ וְשִׁכְרוּ דּוֹדִים
אֲנִי יְשֵׁנָה וְלִבִּי עֵר
קוֹל דּוֹדִי דוֹפֵק
פִּתְחִי לִי אֲחֹתִי רַעְיָתִי
יוֹנָתִי, תַמָּתִי
שֶׁרֹּאשִׁי נִמְלָא טָל
קְוֻּצּוֹתַי רְסִיסֵי לָיְלָה
פָּשַׁטְתִּי אֶת כֻּתָּנְתִּי
אֵיכָכָה אֶלְבָּשֶׁנָּה
רָחַצְתִּי אֶת רַגְלַי
אֵיכָכָה אֲטַנְּפֵם
דּוֹדִי שָׁלַח יָדוֹ מִן הַחֹר
וּמֵעַי הָמוּ עָלָיו
קַמְתִּי אֲנִי לִפְתֹּחַ לְדוֹדִי
וְיָדַי נָטְפוּ מוֹר
וְאֶצְבְּעֹתַי מוֹר עֹבֵר
עַל כַּפּוֹת הַמַּנְעוּל
פָּתַחְתִּי אֲנִי לְדוֹדִי
וְדוֹדִי חָמַק עָבָר
נַפְשִׁי יָצְאָה בְדַבְּרוֹ
בִּקַּשְׁתִּיהוּ וְלֹא מְצָאתִיהוּ
קְרָאתִיו וְלֹא עָנָנִי
מְצָאֻנִי הַשֹּׁמְרִים
הַסֹּבְבִים בָּעִיר
הִכּוּנִי פְצָעוּנִי
נָשְׂאוּ אֶת רְדִידִי מֵעָלַי
שֹׁמְרֵי הַחֹמוֹת
הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם
בְּנוֹת יְרוּשָׁלָ‍ִם
אִם תִּמְצְאוּ אֶת דּוֹדִי
מַה תַּגִּידוּ לוֹ
שֶׁחוֹלַת אַהֲבָה אָנִי
מַה דּוֹדֵךְ מִדּוֹד
הַיָּפָה בַּנָּשִׁים
מַה דּוֹדֵךְ מִדּוֹד
שֶׁכָּכָה הִשְׁבַּעְתָּנוּ
דּוֹדִי צַח וְאָדוֹם
דָּגוּל מֵרְבָבָה
רֹאשׁוֹ כֶּתֶם פָּז
קְוּצּוֹתָיו תַּלְתַּלִּים
שְׁחֹרוֹת כָּעוֹרֵב
עֵינָיו כְּיוֹנִים
עַל אֲפִיקֵי מָיִם
רֹחֲצוֹת בֶּחָלָב
יֹשְׁבוֹת עַל מִלֵּאת
לְחָיָו כַּעֲרוּגַת הַבֹּשֶׂם
מִגְדְּלוֹת מֶרְקָחִים
שִׂפְתוֹתָיו שׁוֹשַׁנִּים
נֹטְפוֹת מוֹר עֹבֵר
יָדָיו גְּלִילֵי זָהָב
מְמֻלָּאִים בַּתַּרְשִׁישׁ
מֵעָיו עֶשֶׁת שֵׁן
מְעֻלֶּפֶת סַפִּירִים
שׁוֹקָיו עַמּוּדֵי שֵׁשׁ
מְיֻסָּדִים עַל אַדְנֵי פָז
מַרְאֵהוּ כַּלְּבָנוֹן
בָּחוּר כָּאֲרָזִים
חִכּוֹ מַמְתַקִּים וְכֻלּוֹ מַחֲמַדִּים
זֶה דוֹדִי וְזֶה רֵעִי
בְּנוֹת יְרוּשָׁלָ‍ִם

Oct 012015

Italic: the female lover.
Plain text: the male lover.

Song of Songs 4

How stunning you are, love,
how stunning —
your eyes are doves
peeking from the veil of your tresses.
Your hair is like flocks of goats
streaming down Mount Gilead,
your teeth are a flock of ewes,
white after bathing,
each last one alike,
and not one bereft;
your lips are like threads of pure crimson,
each word that they utter so lovely;
your cheeks are like slices of pomegranate
peeking from the veil of your tresses;
your neck is the tower of David,
so elegantly fashioned;
draped with a thousand bright bucklers,
the champions’ bulwarks;
your breasts are two fawns,
the twins of a doe,
that graze among roses.

When the day breathes its last,
shadows fleeing before us,
I’ll set out for the mountain of myrrh,
the hill strewn with frankincense.

You are all of you beauty, my love,
and free of all flaws.

Join me, my bride,
come with me from Lebanon —
gaze out from the crest of Amana,
the high peaks of Senir and Hermon,
the lions’ abode,
the mountains of leopards.

You enthrall me, my sister, my bride,
enthrall me with but a glance of your eyes,
a link of your necklace.

How tender your passions,
my sister, my bride,
how much sweeter than wine;
how fragrant your oils,
the sweetest of smells.
Your lips drip with honey, my bride,
milk and honey lie under your tongue,
your garments perfumed
with Lebanon’s scents.

My sister, my bride, is a garden walled off;
a spring kept from flowing, a well sealed away.

Your branches are an orchard of pomegranates,
heavy with sweet, ripened fruit,
henna and spikenard,
saffron and cassia,
cinnamon and frankincense trees,
aloes and myrrh,
all of the finest perfumes —
a spring in the gardens,
a freshwater well,
cascading from Lebanon’s peaks.

Awake, you north wind,
Come hither, O south —
give your breath to my garden,
let flow its perfume;
my love will come unto his garden
and eat the ripe fruit that so thrills him.

שיר השירים ד
הִנָּךְ יָפָה רַעְיָתִי
הִנָּךְ יָפָה
עֵינַיִךְ יוֹנִים
מִבַּעַד לְצַמָּתֵךְ
שַׂעְרֵךְ כְּעֵדֶר הָעִזִּים
שֶׁגָּלְשׁוּ מֵהַר גִּלְעָד
שִׁנַּיִךְ כְּעֵדֶר הַקְּצוּבוֹת
שֶׁעָלוּ מִן הָרַחְצָה
שֶׁכֻּלָּם מַתְאִימוֹת
וְשַׁכֻּלָה אֵין בָּהֶם
כְּחוּט הַשָּׁנִי שִׂפְתֹתַיִךְ
וּמִדְבָּרֵיךְ נָאוֶה
כְּפֶלַח הָרִמּוֹן רַקָּתֵךְ
מִבַּעַד לְצַמָּתֵךְ
כְּמִגְדַּל דָּוִיד צַוָּארֵךְ
בָּנוּי לְתַלְפִּיּוֹת
אֶלֶף הַמָּגֵן תָּלוּי עָלָיו
כֹּל שִׁלְטֵי הַגִּבּוֹרִים
שְׁנֵי שָׁדַיִךְ כִּשְׁנֵי עֳפָרִים
תְּאוֹמֵי צְבִיָּה
הָרוֹעִים בַּשּׁוֹשַׁנִּים
עַד שֶׁיָּפוּחַ הַיּוֹם
וְנָסוּ הַצְּלָלִים
אֵלֶךְ לִי אֶל הַר הַמּוֹר
וְאֶל גִּבְעַת הַלְּבוֹנָה
כֻּלָּךְ יָפָה רַעְיָתִי
וּמוּם אֵין בָּךְ
אִתִּי מִלְּבָנוֹן כַּלָּה
אִתִּי מִלְּבָנוֹן תָּבוֹאִי
תָּשׁוּרִי מֵרֹאשׁ אֲמָנָה
מֵרֹאשׁ שְׂנִיר וְחֶרְמוֹן
מִמְּעֹנוֹת אֲרָיוֹת
מֵהַרְרֵי נְמֵרִים
לִבַּבְתִּנִי אֲחֹתִי כַלָּה
לִבַּבְתִּינִי (באחד) בְּאַחַת מֵעֵינַיִךְ
בְּאַחַד עֲנָק מִצַּוְּרֹנָיִךְ
מַה יָּפוּ דֹדַיִךְ
אֲחֹתִי כַלָּה
מַה טֹּבוּ דֹדַיִךְ מִיַּיִן
וְרֵיחַ שְׁמָנַיִךְ מִכָּל בְּשָׂמִים
נֹפֶת תִּטֹּפְנָה שִׂפְתוֹתַיִךְ כַּלָּה
דְּבַשׁ וְחָלָב תַּחַת לְשׁוֹנֵךְ
וְרֵיחַ שַׂלְמֹתַיִךְ כְּרֵיחַ לְבָנוֹן
גַּן נָעוּל אֲחֹתִי כַלָּה
גַּל נָעוּל, מַעְיָן חָתוּם
שְׁלָחַיִךְ פַּרְדֵּס רִמּוֹנִים
עִם פְּרִי מְגָדִים
כְּפָרִים עִם נְרָדִים
נֵרְדְּ וְכַרְכֹּם
קָנֶה וְקִנָּמוֹן
עִם כָּל עֲצֵי לְבוֹנָה
מֹר וַאֲהָלוֹת
עִם כָּל רָאשֵׁי בְשָׂמִים
מַעְיַן גַּנִּים
בְּאֵר מַיִם חַיִּים
וְנֹזְלִים מִן לְבָנוֹן
עוּרִי צָפוֹן
וּבוֹאִי תֵימָן
הָפִיחִי גַנִּי
יִזְּלוּ בְשָׂמָיו
יָבֹא דוֹדִי לְגַנּוֹ
וְיֹאכַל פְּרִי מְגָדָיו

Sep 292015

Italic: the female lover.
Plain text: the male lover.

Song of Songs 3

By night in my bed
I sought my soul’s love;
I sought him
and yet did not find him.
I get up and wander the city,
the markets and streets,
seeking the love of my soul;
I sought him,
and yet did not find him.
The guards came upon me,
the city patrol —
“Have you seen my soul’s love?”
As soon as I left them,
I found my soul’s love —
I held him,
not letting him go,
’til he brought me to the house of my mother,
to the chamber of she who had borne me.

I ask you to swear to me,
daughters of Jerusalem,
by the does or gazelles of the field,
that you neither wake love
nor stir it to passion
before it gives voice to desire.

Who is this rising out of the desert
like columns of smoke,
more fragrant with frankincense,
perfumed with myrrh,
than all of the trader’s concoctions?

Behold now the bed of King Solomon —
sixty soldiers surround it,
the champions of Israel,
all girded with swords,
all learned in war,
a sword on the hip of each man
to guard against terror by night.

King Solomon built a pavilion
with cedars from Lebanon;
its pillars he carved out of silver,
the carpets he cast from pure gold,
with purple he draped every wall,
tiled the floor with the love
of Jerusalem’s daughters.

Go forth and see,
you daughters of Zion,
King Solomon’s crown
bestowed by his mother
on the day of his wedding,
the day of his heart’s greatest joy.

שיר השירים ג
עַל מִשְׁכָּבִי בַּלֵּילוֹת
בִּקַּשְׁתִּי אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי
בִּקַּשְׁתִּיו וְלֹא מְצָאתִיו
אָקוּמָה נָּא וַאֲסוֹבְבָה בָעִיר
בַּשְּׁוָקִים וּבָרְחֹבוֹת
אֲבַקְשָׁה אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי
בִּקַּשְׁתִּיו וְלֹא מְצָאתִיו
מְצָאוּנִי הַשֹּׁמְרִים הַסֹּבְבִים בָּעִיר
אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי רְאִיתֶם
כִּמְעַט שֶׁעָבַרְתִּי מֵהֶם
עַד שֶׁמָּצָאתִי אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי
אֲחַזְתִּיו וְלֹא אַרְפֶּנּוּ
עַד שֶׁהֲבֵיאתִיו אֶל בֵּית אִמִּי
וְאֶל חֶדֶר הוֹרָתִי
הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם
בְּנוֹת יְרוּשָׁלַ‍ִם
בִּצְבָאוֹת אוֹ בְּאַיְלוֹת הַשָּׂדֶה
אִם תָּעִירוּ וְאִם תְּעוֹרְרוּ אֶת הָאַהֲבָה
עַד שֶׁתֶּחְפָּץ
מִי זֹאת עֹלָה מִן הַמִּדְבָּר
כְּתִימֲרוֹת עָשָׁן
מְקֻטֶּרֶת מוֹר וּלְבוֹנָה
מִכֹּל אַבְקַת רוֹכֵל
הִנֵּה מִטָּתוֹ שֶׁלִּשְׁלֹמֹה
שִׁשִּׁים גִּבֹּרִים סָבִיב לָהּ
מִגִּבֹּרֵי יִשְׂרָאֵל
כֻּלָּם אֲחֻזֵי חֶרֶב
מְלֻמְּדֵי מִלְחָמָה
אִישׁ חַרְבּוֹ עַל יְרֵכוֹ
מִפַּחַד בַּלֵּילוֹת
אַפִּרְיוֹן עָשָׂה לוֹ הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה
מֵעֲצֵי הַלְּבָנוֹן
עַמּוּדָיו עָשָׂה כֶסֶף
רְפִידָתוֹ זָהָב
מֶרְכָּבוֹ אַרְגָּמָן
תּוֹכוֹ רָצוּף אַהֲבָ
מִבְּנוֹת יְרוּשָׁלָ‍ִם
צְאֶינָה וּרְאֶינָה
בְּנוֹת צִיּוֹן
בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה
בָּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה לּוֹ אִמּוֹ
בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ
וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ

Sep 282015

Italic: the female lover.
Plain text: the male lover.

Song of Songs 2

I am the lily of the Sharon,
the rose of the valleys.

Like a rose among thistles and thorns,
so is my love among women.

Like an apricot tree alone in the forest,
so is my love among men.
I lolled away hours in his shade
and his fruit tasted sweet on my tongue.
He led me inside to the winery,
set love as his standard above me.
Make blossoms my bedding,
enfold me with fruit,
for I have grown faint from this love!

His left hand lies under my head,
his right arm around me.

I ask you to swear to me,
daughters of Jerusalem,
by the does or gazelles of the field,
that you neither wake love
nor stir it to passion
before it gives voice to desire.

The voice of my love!
I hear it draw near,
bounding over mountains,
skipping over hills.
My love seems like a hind,
like the fawn of gazelles —
and now here he stands,
just over our wall,
peering through gaps,
peeking through cracks.
My love hears me and says:

On your feet now, my beauty, my love,
and let’s go!
Look — winter is gone,
rains over and done,
buds push through the ground,
pruning time’s come,
the turtledove’s coo fills our earth.
The fig tree’s young fruits yield perfume,
the vine’s nascent grapes breathe their fragrance.
On your feet now, my beauty, my love,
and let’s go!

My dove in the clefts of the cliff,
in the shade of the terrace,
let me see everything you might show me,
grant me the sound of your voice,
for your voice is enticing,
your looks are beguiling.

We’ll chase and catch foxes,
those quick little foxes
that tear through our blossoming vineyards.

My love is all mine, and I am all his —
he grazes in roses.

When the day breathes its last,
shadows fleeing before us,
then turn back, my love,
once more be a hind,
or the fawn of gazelles,
on the stark, jagged mountains.

שיר השירים ב
אֲנִי חֲבַצֶּלֶת הַשָּׁרוֹן
שׁוֹשַׁנַּת הָעֲמָקִים
כְּשׁוֹשַׁנָּה בֵּין הַחוֹחִים
כֵּן רַעְיָתִי בֵּין הַבָּנוֹת
כְּתַפּוּחַ בַּעֲצֵי הַיַּעַר
כֵּן דּוֹדִי בֵּין הַבָּנִים
בְּצִלּוֹ חִמַּדְתִּי וְיָשַׁבְתִּי
וּפִרְיוֹ מָתוֹק לְחִכִּי
הֱבִיאַנִי אֶל-בֵּית הַיָּיִן
וְדִגְלוֹ עָלַי אַהֲבָה
סַסַמְּכוּנִי בָּאֲשִׁישׁוֹת
רַפְּדוּנִי בַּתַּפּוּחִים
כִּי חוֹלַת אַהֲבָה אָנִי
שְׂמֹאלוֹ תַּחַת לְרֹאשִׁי
וִימִינוֹ תְּחַבְּקֵנִי
הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם
בְּנוֹת יְרוּשָׁלִַם
בִּצְבָאוֹת אוֹ בְּאַיְלוֹת הַשָּׂדֶה
אִם־תָּעִירוּ וְאִם־תְּעוֹרְרוּ אֶת הָאַהֲבָה
עַד שֶׁתֶּחְפָּץ
קוֹל דּוֹדִי הִנֵּה זֶה בָּא
מְדַלֵּג, עַל-הֶהָרִים
מְקַפֵּץ עַל הַגְּבָעוֹת
דּוֹמֶה דוֹדִי לִצְבִי
אוֹ לְעֹפֶר הָאַיָּלִים
הִנֵּה זֶה עוֹמֵד אַחַר כָּתְלֵנוּ
מַשְׁגִּיחַ מִן הַחַלֹּנוֹת
מֵצִיץ מִן הַחֲרַכִּים
עָנָה דוֹדִי וְאָמַר לִי
קוּמִי לָךְ רַעְיָתִי יָפָתִי
כִּי הִנֵּה הַסְּתָו עָבָר
הַגֶּשֶׁם חָלַף הָלַךְ לוֹ
הַנִּצָּנִים נִרְאוּ בָאָרֶץ
עֵת הַזָּמִיר הִגִּיעַ
וְקוֹל הַתּוֹר נִשְׁמַע בְּאַרְצֵנוּ
הַתְּאֵנָה חָנְטָה פַגֶּיהָ
וְהַגְּפָנִים סְמָדַר נָתְנוּ רֵיחַ
קוּמִי לכי (לָךְ) רַעְיָתִי יָפָתִי
יוֹנָתִי בְּחַגְוֵי הַסֶּלַע
בְּסֵתֶר הַמַּדְרֵגָה
הַרְאִינִי אֶת מַרְאַיִךְ
הַשְׁמִיעִנִי אֶת-קוֹלֵךְ
כִּי קוֹלֵךְ עָרֵב
וּמַרְאֵיךְ נָאוֶה
אֶחֱזוּ-לָנוּ שֻׁעָלִים
שֻׁעָלִים קְטַנִּים
מְחַבְּלִים כְּרָמִים
וּכְרָמֵינוּ סְמָדַר
דּוֹדִי לִי וַאֲנִי לוֹ
הָרֹעֶה בַּשּׁוֹשַׁנִּים
עַד שֶׁיָּפוּחַ הַיּוֹם
וְנָסוּ הַצְּלָלִים
סֹב דְּמֵה לְךָ דוֹדִי לִצְבִי
אוֹ לְעֹפֶר הָאַיָּלִים
עַל הָרֵי בָתֶר

Sep 252015

Italic: the female lover.
Plain text: the male lover.

Song of Songs 1

The Song of Songs, which is Solomon’s.

Let him kiss me with the kiss of his lips!
For your passions are sweeter than wine,
the scent of your oils is lovely,
your name is the flow of fine oil,
and so have the girls all adored you —
take me by the hand and let’s run —
the king took me into his chambers —

“let us rejoice and exult in you,
prove your passions are better than wine” —
they were right to adore you.

I am dark yet I am lovely, daughters of Jerusalem,
like the tents of Qedar,
like Solomon’s tapestries;
but see past the shade of my skin,
the traces of sun.

My brothers were livid at me,
forced me to stand watch in the vineyard —
for my own I had left undefended.

Tell me, O love of my soul,
where do you pasture,
where does your flock rest at noon —
for why should I wander bewildered
through the flocks of your friends?

If you know not the way,
fairest of women,
follow the tracks of the flock
and pasture your goats
by the tents of the shepherds.

To me, love, you seem
like my mare amidst Pharaoh’s bright chariots —
how lovely your cheeks, framed by those hoops,
how lovely your neck ringed with those beads.
Let’s make for you earrings of gold,
with inlays of silver.

As the king takes to his couch,
my nard yields its scent.
My love is a bundle of myrrh
lying all night on my breasts.
My love is a cluster of henna
that blossoms in Ein Gedi’s vineyards.

How stunning you are, love,
how stunning —
your eyes are doves.

How stunning you are, love,
how fair.
Our bed here — how fresh and how verdant!
The beams of our house are these cedars,
the rafters this cypress.

שיר השירים א
שיר השירים אשר לשלמה
יִשָּׁקֵנִי מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ כִּי-טוֹבִים דֹּדֶיךָ מִיָּיִן.
לְרֵיחַ שְׁמָנֶיךָ טוֹבִים שֶׁמֶן תּוּרַק שְׁמֶךָ;
עַל-כֵּן עֲלָמוֹת אֲהֵבוּךָ.
מָשְׁכֵנִי אַחֲרֶיךָ נָּרוּצָה;
הֱבִיאַנִי הַמֶּלֶךְ חֲדָרָיו
נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בָּךְ
נַזְכִּירָה דֹדֶיךָ מִיַּיִן
מֵישָׁרִים אֲהֵבוּךָ.
שְׁחוֹרָה אֲנִי וְנָאוָה בְּנוֹת יְרוּשָׁלִָם
כְּאָהֳלֵי קֵדָר
כִּירִיעוֹת שְׁלֹמֹה
אַל-תִּרְאוּנִי שֶׁאֲנִי שְׁחַרְחֹרֶת
שֶׁשְּׁזָפַתְנִי הַשָּׁמֶשׁ
בְּנֵי אִמִּי נִחֲרוּ-בִי
שָׂמֻנִי נֹטֵרָה אֶת-הַכְּרָמִים
כַּרְמִי שֶׁלִּי לֹא נָטָרְתִּי
הַגִּידָה לִּי שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי
אֵיכָה תִרְעֶה, אֵיכָה תַּרְבִּיץ בַּצָּהֳרָיִם
שַׁלָּמָה אֶהְיֶה כְּעֹטְיָה עַל עֶדְרֵי חֲבֵרֶיךָ
אִם-לֹא תֵדְעִי לָךְ
הַיָּפָה בַּנָּשִׁים
צְאִי-לָךְ בְּעִקְבֵי הַצֹּאן
וּרְעִי אֶת-גְּדִיֹּתַיִךְ
עַל מִשְׁכְּנוֹת הָרֹעִים.
לְסֻסָתִי בְּרִכְבֵי פַרְעֹה דִּמִּיתִיךְ רַעְיָתִי
נָאווּ לְחָיַיִךְ בַּתֹּרִים
צַוָּארֵךְ בַּחֲרוּזִים
תּוֹרֵי זָהָב נַעֲשֶׂה-לָּךְ
עִם נְקֻדּוֹת הַכָּסֶף
עַד-שֶׁהַמֶּלֶךְ בִּמְסִבּוֹ
נִרְדִּי נָתַן רֵיחוֹ
צְרוֹר הַמֹּר דּוֹדִי לִי בֵּין שָׁדַי יָלִין
אֶשְׁכֹּל הַכֹּפֶר דּוֹדִי לִי
בְּכַרְמֵי עֵין גֶּדִי.
הִנָּךְ יָפָה רַעְיָתִי
הִנָּךְ יָפָה
עֵינַיִךְ יוֹנִים.
הִנְּךָ יָפֶה דוֹדִי
אַף נָעִים
אַף-עַרְשֵׂנוּ רַעֲנָנָה
קֹרוֹת בָּתֵּינוּ אֲרָזִים
רחיטנו (רַהִיטֵנוּ) בְּרוֹתִים.

Sep 232015

Yehuda Amiḥai (1924 – 2000)
I Sat Delighted

Your eyes have withstood great cold
and great heat
like fine glass
and remained clear.

I sat delighted. Like straps
on a heavy pack
love cut into the shoulders of my heart.

Your eyes imposed on me
a new life story.

I sat delighted. And from now on
I’ll be just one side of the dictionary,
either what’s said or defined.

Your eyes keep their tally.

יהודה עמיחי
ישבתי באושר

עֵינַיִךְ סָבְלוּ קֹר גָּדוֹל
וְחֹם גָּדוֹל
כִּזְכוּכִית יָפָה
וְנִשְׁאֲרוּ צְלוּלוֹת.

יָשַׁבְתִּי בָּאֹשֶר. כִּרְצוּעוֹת
תַּרְמִיל כָּבֵד
חָתְכָה הָאַהֲבָה בְּכִתְפֵי לִבִּי.

עֵינַיִךְ כָּפוּ עָלַי
תּוֹלְדוֹת חַיִּים חֲדָשִׁים.

יָשַׁבְתִּי בָּאֹשֶר. וְמֵעַתָּה
אֶהְיֶה רַק צַד אֶחָד בַּמִּלּוֹן,
נֶאֱמָר אוֹ מֻסְבָּר.

עֵינַיִךְ מוֹנוֹת וּמוֹנוֹת.

Aug 202015
איקיו (1394-1481)
חֲסֵרִים לְמָעוּזִּי עַמּוּדִים
וְגַג אֵין לוֹ
בְּכָל זֹאת לֹא יַרְטִיבֵהוּ הַגֶּשֶׁם
לֹא תַּכֵּהוּ הָרוּחַ