May 202016
 

Natan Zakh (1930- )
Dantès, No

Dantès, no. The mountain’s despondent. The treasure’s
been stolen. There won’t be missing, in the end,
a doubloon. No, Dantès, no.

I don’t know your opinion: but if you ask
for mine, you’ll hear my heart say
what it says. If you listen quite close,
you’ll hear that it sings: Dantès, no.
No, Dantès, no.

Time passed. The waves didn’t break down the fortress.
There’s no way through. The fish allow dying, but not
living. The animals too. I know it but
I also know what was said, brother to brother
on that forgotten night. So he said: No.
No. Dantès. No.

You found the key in a cave. If nobody asked you,
then nobody will. You can always fake a Goya.
That’s not the issue. The fraud isn’t here. You yourself
wasted your body: you feel like
someone who forsook treasure. No matter. The thought
that he passed, not happy, but also not comforting,
at least not that. Not total darkness, but definitely not light.
Too much prison here. Too much pit. But remember
it exists. That it’s more than the realization of man: it’s possible to realize
it, to touch its warm
heart. No. No, Dantès, no.

נתן זך
דנטס, לא


דַּנְטֶס, לֹא. הָהָר עָצוּב. הָאוֹצָר
גָנוּב. בְּסוֹפוֹ שֶׁל דָּבָר לֹא יֶחְסַר
זָהוּב. לֹא, דַּנְטֶס, לֹא.

אֵינֶּנִי יוֹדֵעַ מָה דַּעְתְּך: אִם תִּשְׁאַל
לְדַעְתִי, תִּשְׁמַע אֶת לִבִּי אוֹמֵר
מָה שֶׁהוּא אוֹמֵר. אִם תַּקְשִׁיב הֵיטֵב,
תִּשְׁמַע שֶׁהוּא מְזַמֵּר: דַּנְטֶס, לֹא.
לֹא דַּנְטֶס. לֹא.

הַזְּמַן עָבַר. הַגַּלִּים לֹא שָׁבְרוּ אֶת הַמִּבְצָר.
אֵין אֶפְשָׁרוּת מַעֲבָר. הַדָּגִים מֵנִיחִים לָמוּת אַךְ לֹא
לִחְיוֹת. כְּמוֹהֶם הָחַיּוֹת. אֲנִי יוֹדֵעַ זֹאת אַךְ
אֲנִי יוֹדֵעַ גַּם מָה שֶׁאָמַר אָח אֶל אָח
בַּלַּיְלָה הַנִּשְׁכָּח. וְזֶה הָיָה דְּבָרוֹ: לֹא.
לֹא. דַּנְטֶס. לֹא.

אֶת הַמַּפְתֵּחַ מָצָאתָ בְּכוּךְ. אִם לֹא שָׁאֲלוּךָ,
גָּם לֹא יִשְׁאֲלוּ. תָּמִיד אֶפְשָׁר לְזַיֵּף גּוֹיָה.
לֹא בְּזֶה הָעִנְיָן. לֹא כָּאן הָרְמִיָּה. אֲתָּה עַצְמְךָ
בִּלִּיתָּ אֶת גּוּפְךָ: הַרְגָּשָׁתְךָ דוֹמָה
לְמִי שֶׁוִּתֵּר עַל אוֹצָר. אֵין דָּבָר. הַמַּחְשָׁבָה
שֶׁהוּא עָבַר, לֹא מְאֻשָּׁר, אֲבָל גָּם לֹא מְנַחֵם,
לְפָחוֹת לֹא זֶה. לֹא חֲשֵׁכָה גְמוּרָה אֲבָל בְּוַדַּאי לֹא אוֹר.
יוֹתֵר מִדַּי צִינוֹק כָּאן. יוֹתֵר מִדַּי בּוֹר. אֲבָל לִזְכֹּר
שֶׁזֶּה קַיָּם. שָזֶּה יוֹתֵר מִמַּמָּשׁוּת אָדָם: אֶפְשָר לְמַשֵּׁש
אֶת זֶה, אֶפְשָׁר לָגַעַת עַד לִבּוֹ
הָחַם. לֹא. לֹא, דַּנְטֶס, לֹא.
י

Apr 042016
 

Zelda (1914 – 1984)
When You Were Here

When you were here
your brown gaze shielding me
our thoughts sudden
touching
wing to wing.

When you were with me
among these fleeting things
the walls were old relations
who told ancient tales
in the evening
as we drank our tea.

Now the walls are no shelter
they closed in on themselves in their silence
never to witness my fall
now the walls are plaster and cement
a strange foundation
clay doesn’t answer like death.

זלדה
כאשר היית פה


כַּאֲשֶׁר הָיִיתָ פֹּה
וּמַבָּטְךָ הַחוּם מֵגֵן עָלַי
וּמַחְשְׁבוֹתֵינוּ נוֹגְעוֹת
פֶּתַע
כָּנָף אֶל כָּנָף.

כַּאֲשֶׁר הָיִיתָ עִמָּדִי
בְּתוֹךְ הַדְּבָרִים הַחוֹלְפִים
הָיוּ הַקִּירוֹת בְּנֵי־בַּיִת קְשִׁישִׁים
שֶׁסִּפְּרוּ מַעֲשִׂיּוֹת עַתִּיקוֹת
בָּעֶרֶב
כַּאֲשֶׁר שָׁתִינוּ תֵּה.

עַכְשָׁו הַקִּירוֹת אֵינָם מַחֲסֶה
הֵם הִסְתַּגְּרוּ בִּשְׁתִיקָתָם
וְלֹא יַשְׁגִּיחוּ בְּנָפְלִי
עַכְשָׁו הַקִּירוֹת סִיד וָמֶלֶט
יְסוֹד זָר
חֹמֶר לֹא עוֹנֶה כַּמָּוֶת.
י

Mar 272016
 

Hayim Gouri (1923 – )
A Request

Keep him from the tolls of darkness
and from stolen water sweet;1
keep him as if he were virtue,
caressed by cleverest deceit.

Keep him from the webs, the nets,
from wine with bloody lees;2
keep him as you would dry land,
lest he be lost in musing seas.

חיים גורי
בקשה

 
שְׁמֹר אוֹתוֹ מֵחֶשְׁבּוֹנוֹת הַחֹשֶךְ
וּמִן הַמַּיִם הַגְּנוּבִים;
שְׁמֹר אוֹתוֹ כְּמוֹ אֶת הַיֹּשֶר,
הַמְלֻטָּף בַּחֲכָמִים שֶׁבַּכְּזָבִים.
 
שְׁמֹר אוֹתוֹ מִן הַקּוּרִים וּמִן הָרֶשֶׁת
וּמִן הַיַּיִן עַל הַדָּם;
שְׁמֹר אוֹתוֹ כְּמוֹ אֶת הַיַּבֶּשֶׁת,
לְבַל יֹאבַד בְּמַחְשְׁבוֹת הַיָּם.
י

  1. Proverbs 9:17.
  2. Leviticus 19:26.
Mar 212016
 

Ronny Someck (1951 -)
How to Tell How Old a Horse Is. A Love Poem

Usually, to tell how old a horse is, you look at its teeth.
At six months it has four incisors.
At two years it has six, and they keep growing until
the milk teeth are replaced by permanent ones.
At ten, a crack appears in the back incisors, expanding
to half the tooth’s length by the time the horse is fifteen.
Starting at twenty-five, the crack starts to slowly disappear.
Usually, to tell how old love is, you look
at its milk teeth.
A little scar should show what was left behind or extracted.

רוני סומק
איך לדעת את גיל הסוס. שיר אהבה

 
הַדֶּרֶךְ הָרְגִילה לָדַעַת אֶת גִּיל הַסּוּס הִיא לְהִסְתַּכֵּל בְּשִׁנָּיו.
בְּגִיל שִׁשָּׁה חֳדָשִׁים יֵשׁ לוֹ אַרְבַּע חוֹתְכוֹת.
בְּגִיל שְׁנָתַיִם יֵשׁ לוֹ שֵׁשׁ, וְאֵלֶּה מַמְשִׁיכוֹת לִגְדֹּל עַד
שֶׁשִּׁנֵּי הֶחָלָב מִתְחַלְּפוֹת בְּשִׁנַּיִם קְבוּעוֹת.
בְּגִיל עֶשֶֹר מוֹפִיעַ חֲרִיץ בַּחוֹתְכוֹת הָאֲחוֹרִיּוֹת וְהוּא מַגִּיעַ
לְמַחֲצִית הַשֵּׁן כְּשֶׁהַסּוּס בֶּן חֲמֵשׁ עֶשְֹרֵה.
הָחֵל בְּגִיל עֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ מַתְחִיל הַחֲרִיץ לְהֵעָלֵם לְאַט לְאַט.
הַדֶּרֶךְ הָרְגִילה לָדַעַת אֶת גִּיל הָאַהֲבָה הִיא לְהִסְתַּכֵּל בְּשִׁנֵּי
הֶחָלָב שֶׁלָּהּ.
צַלֶּקֶת קְטַנָּה תְּסַמֵּן אֶת מָה שֶׁנֶּעֱזַב אוֹ נֶעֱקַר.
י

Mar 202016
 

Dan Pagis (1930 – 1986)
Mistakes

You think I’m finally here, but really
it’s just the first heavy footfalls of rain.

You think it’s some new sorrow, but really
it’s just a whitewashed wall like from back in the day.

It’s some kind of twisted temptation, you think,
but it’s really just a silk paper snake,

you think it’s a lone gunshot,
but really it’s just the wind slamming a door.

You think it’s me,
but really it’s just me.

דן פגיס
טעויות

 
אַתְּ חוֹשֶׁבֶת שֶׁאֲנִי מַגִּיעַ סוֹף־סוֹף, אֲבָל אֵלֶּה
הֵם רַק צְעָדִים כְּבֵדִים רִאשׁוֹנִים שֶׁל גֶּשֶׁם.
 
אַתְּ חוֹשֶׁבֶת שֶׁזֶּהוּ צַעַר חָדָשׁ, אֲבָל זֶהוּ
רַק קִיר מְסֻיָּד כְּמִיָּמִים יָמִימָה.
 
זֶהוּ פִּתּוּי מְפֻתָּל, אַתְּ חוֹשֶׁבֶת,
אֲבָל זֶה רַק נָחָשׁ עָשֹוּי נְיַר־מֶשִׁי,
 
אַתְּ חוֹשֶׁבֶת שֶׁזּוֹ יְרִיָּה בּוֹדֶדֶת,
אֲבָל רַק רוּחַ טָרְקָה אֵיזוֹ דֶּלֶת.
 
אַתְּ חוֹשֶׁבֶת שֶׁזֶּה אֲנִי,
אֲבָל זֶה רַק אֲנִי.
י

Mar 182016
 

T. Carmi (1925 – 1994)
First Night

First night upon the great waters.
A moon suddenly snared
by the guile of those who set out on the seas —
leaping amongst the ladders
skipping between the rungs!

Second night upon the great waters.
It sinks stunned in defeat,
unable to rise, sharpening its weakness
against heaven.

And then waning it drifts to our feet,
O haste like the sea, haste like the sea,
peering ahead to those who follow us,
whose day is yet budding
                       and whose night
swells within.

ט. כרמי
ליל־בכורה

 
לֵיל־בְּכוֹרָה עַל־פְּנֵי מַיִם רַבִּים.
יָרֵחַ שֶׁנִּצּוֹד לְפֶתַע בְּעָרְמוֹת
יוֹרְדֵי־יַמִּים — מְדַלֵּג בַּסֻּלָּמוֹת,
מְצַחֵק בַּחֲוָקִים!
 
לַיְלָה שֵׁנִי עַל־פְּנֵי מַיִם רַבִּים.
הָמוּם יִכְרַע בְּחֶדְלוֹנוֹ
וְלֹא יָקוּם, לוֹטֵשׁ אֶת רִפְיוֹנוֹ
אֶל הַשְּׁחָקִים.
 
וְאַחֲרֵי־כֵן, פָּגוּם יָנוּד לְמַרְגְּלוֹתֵינוּ,
הוֹ פַּחַז כַּיָּם, פַּחַז כַּיָּם,
צוֹפֶה לַבָּאִים אַחֲרֵינוּ
שֶׁיּוֹמָם בְּאִבּוֹ
        וְלֵילָם
עוֹלֶה בּוֹ.
י

Mar 102016
 
לשואלים איך אוהלי נטשתי

Pablo Neruda
No Hay Olvido (Sonata)

Si me preguntáis en dónde he estado
debo decir “Sucede”.
Debo de hablar del suelo que oscurecen las piedras,
del río que durando se destruye:
no sé sino las cosas que los pájaros pierden,
el mar dejado atrás, o mi hermana llorando.
Por qué tantas regiones, por qué un día
se junta con un día? Por qué una negra noche
se acumula en la boca? Por qué muertos?

Si me preguntáis de dónde vengo, tengo que conversar con cosas
  rotas,
con utensilios demasiado amargos,
con grandes bestias a menudo podridas
y con mi acongojado corazón.

No son recuerdos los que se han cruzado
ni es la paloma amarillenta que duerme en el olvido,
sino caras con lágrimas,
dedos en la garganta,
y lo que se desploma de las hojas:
la oscuridad de un día transcurrido,
de un día alimentado con nuestra triste sangre.

He aquí violetas, golondrinas,
todo cuanto nos gusta y aparece
en las dulces tarjetas de larga cola
por donde se pasean el tiempo y la dulzura.

Pero no penetremos más allá de esos dientes,
no mordamos las cáscaras que el silencio acumula,
porque no sé qué contestar:
hay tantos muertos,
y tantos malecones que el sol rojo partía,
y tantas cabezas que golpean los buques,
y tantas manos que han encerrado besos,
y tantas cosas que quiero olvidar.

פבלו נרודה
אין שכחה (סונטה)


אִם תִּשְׁאֲלִי אוֹתִי הֵיכָן הָיִיתִי
אֶהְיֶה חַיָּב לוֹמַר שֶׁ״זֶה קוֹרֶה.״
אֶהְיֶה חַיָּב לְדַבֵּר עַל הָאֲבָנִים הַמַּחְשִׁיכוֹת אֶת הָאֲדָמָה,
עַל הַנָּהָר הַמִּתְמַשֵּׁךְ עַד אָבְדָנוֹ:
אֵינֶנִּי יוֹדֵעַ דָּבָר מִלְבַד אֵלֶּה שֶׁאֲבוּדִים לַצִּפּוֹרִים,
אוֹ הַיָּם שֶׁנָּטַשְׁתִּי, אוֹ אֲחוֹתִי הַבּוֹכָה.
בִּשְׁבִיל מָה כָּל כָּךְ הַרְבֵּה מְקוֹמוֹת, בִּשְׁבִיל מָה
יוֹם מִשְׁתַּלֵּב בְּיוֹם? בִּשְׁבִיל מָה לַיְלָה שָׁחֹר
מְמַלֵּא אֶת פִּינוּ? בִּשְבִיל מָה הַמֵּתִים?

אִם תִּשְׁאֲלִי אוֹתִי מֵאַיִן בָּאתִי, אֶצְטָרֵךְ לְדַבֵּר בִּדְבָרִים
  שְׁבוּרִים,
בְּכֵלִים מַרִים מִדַּי,
בִּבְהֵמוֹת גְּדוֹלוֹת שֶׁנּוֹטִים לְהִרָקֵב
וּבִלְבָבִי הַמְּיֻסָּר.

אֵין אֵלֶּה זִכְרוֹנוֹת שֶׁהִצְטַלְּבוּ
אוֹ הַיּוֹנָה הַצְּהַבְהַבָה הַיְּשֵׁנָה בְּשִׁכְחָתֵנוּ;
אֵלֶּה פָּנִים מוּצָפוֹת דְּמָעוֹת,
אֶצְבָּעוֹת בַּגָּרוֹן,
וּמָה שֶׁנּוֹשֵׁר יַחַד עִם הֶעָלִים:
חשֶׁךְ הַיּוֹם שֶׁחָלַף לוֹ,
הַיּוֹם הַנִּזּוֹן מִדָּמֵינוּ הַנּוּגֶה.

הִנֵּה סִגָּלִיּוֹת, סְנוּנִיּוֹת,
כָּל הָאֲהוּבִים עָלֵינוּ, שֶׁנִּרְאִים
בְּסִדְרַת פִּתְקֵינוּ הַמְּתוּקִים
שֶׁדַּרְכָּם עוֹבְרִים זְמַן וּמְתִיקוּת.

אֲבָל אֵינֶנּוּ חוֹדְרִים מֵעֵבֶר לַשִּׁנַּיִם אֵלֶּה,
אֵינֶנּוּ לוֹעֲסִים אֶת הַקְּלִיפּוֹת הַנִּלְקָטִים עַל־יְדֵי הַשְּׁתִיקָה,
כִּי אֵינֶנִּי יוֹדֵעַ מָה לַעֲנוֹת:
יֵשׁ כָּל כָּךְ הַרְבֵּה מֵתִים,
וְכָל כָּךְ הַרְבֵּה סְכָרִים שֶׁאוֹתָם מַבְקִיעָה הַשֶּׁמֶשׁ הָאֲדֻמָּה,
וְכָל כָּךְ הַרְבֵּה רָאשִׁים נֶחְבַּטִים בַּסְּפִינוֹת,
וְכָל כָּךְ הַרְבֵּה יָדַיִם שֶׁעָטְפוּ נְשִׁיקוֹת,
וְכָל כָּךְ הַרְבֵּה דְּבָרִים שֶׁאוֹתָם אֲנִי רוֹצֶה לִשְׁכּוֹחַ.
י

Mar 032016
 

Pablo Neruda
Soneto XXXIV

Eres hija del mar y prima del orégano,
nadadora, tu cuerpo es de agua pura,
cocinera, tu sangre es tierra viva
y tus costumbres son floridas y terrestres.

Al agua van tus ojos y levantan las olas,
a la tierra tus manos y saltan las semillas,
en agua y tierra tienes propiedades profundas
que en ti se juntan como las leyes de la greda.

Náyade, corta tu cuerpo la turquesa
y luego resurrecto florece en la cocina
de tal modo que asumes cuanto existe

y al fin duermes rodeada por mis brazos que apartan
de la sombra sombría, para que tú descanses,
legumbres, algas, hierbas: la espuma de tus sueños.

פבלו נרודה
סונט ל״ד


אַתְּ בִּתּוֹ שֶׁל הַיָּם וּבַת־דּוֹדָתָהּ שֶׁל אֲזוֹבִית —
שַׂחְיָנִית, גּוּפֵךְ עָשֹוּי מַיִם טְהוֹרִים,
טַבָּחִית, דָּמֵךְ הוּא קַרְקַע חַי
וּדְרָכַיִךְ פִּרְחוֹנִיּוֹת וַעֲתִירוֹת־אֲדָמָה.

יוֹצְאוֹת עֵינַיִךְ אֶל הַמַּיִם וְנִשָּׂאִים הַגַּלִּים,
יָדַיִךְ אֶל הַקַּרְקַע, וְתוּפְחִים הַזְּרָעִים,
אַתְּ בַּעֲלַת נִכְסֵי מַיִם וַאֲדָמָה עֲמֻקִּים
הַמִתְאַחֲדִים בְּתוֹכֵךְ כְּמוֹ נֻסְחַת הָחֵמָר.

נַאיְאַד, אֶת גּוּפֵךְ חוֹתֵךְ הַטּוּרְקִיז
וְאָז יָקוּם לִתְחִיָּה, מְלַבְלֵב בַּמִּטְבַח
לְפִיכָךְ אַתְּ נוֹטֶלֶת עַל עַצְמֵךְ אֶת כָּל אֲשֶׁר קַיָּם

וּבַסּוֹף תָּנוּמִי מְחֻבֶּקֶת בֵּין זְרוֹעוֹתַי הָהוֹדְפוֹת
אֶת צְלָלֵי הָאֲפֵלָה כְּדֵי שֶׁתּנוּחִי —
יְרָקוֹת, אַצּוֹת, עִשְׂבֵי תִּבּוּל: קֶצֶף חֲלוֹמוֹתַיִךְ.
י

Mar 012016
 

Pablo Neruda
Soneto XLIX

Es hoy: todo el ayer se fue cayendo
entre dedos de luz y ojos de sueño,
mañana llegará con pasos verdes:
nadie detiene el río de la aurora.

Nadie detiene el río de tus manos,
los ojos de tu sueño, bienamada,
eres temblor del tiempo que transcurre
entre luz vertical y sol sombrío,

y el cielo cierra sobre ti sus alas
llevándote y trayéndote a mis brazos
con puntual, misteriosa cortesía:

Por eso canto al día y a la luna,
al mar, al tiempo, a todos los planetas,
a tu voz diurna y a tu piel nocturna.

פבלו נרודה
סונט מ״ט


זֶה הַיּוֹם: כְּבָר נִשְׁמַט כָּל הָאֶתְמוֹל
בֵּין אֶצְבְּעוֹת הָאוֹר וְעֵינֵי הַשֵּׁנָה,
יָבוֹא הַמָּחָר עִם פְּסִיעוֹתָיו הַיְּרֻקּוֹת:
אֵין לַעֲצוֹר אֶת נְהַר הַשַּׁחַר.

אֵין לַעֲצוֹר אֶת נְהַר יָדָיִךְ,
אֶת עֵינֵי שְׁנָתֵךְ, אֲהוּבָתִי,
אַתְּ רַעֲדַת הַזְּמַן הָעוֹבֵר
בֵּין אוֹר אֲנָכִי לְשֶׁמֶשׁ קוֹדֶרֶת,

וְהָרָקִיעַ סוֹכֵךְ כְּנָפָיו מֵעָלָיִךְ,
מֵרִים וְנוֹשֵׂא אוֹתָךְ לִזְרוֹעוֹתַי
בְּנִמּוּסָיו הַדַּיְקָנִיִּים וּמִסְתּוֹרִיִּים:

בִּגְלַל זֶה אֲנִי שָׁר אֶל הַיּוֹם וְהַיָּרֵחַ,
אֶל הַיָּם, אֶל הַזְּמַן, אֶל כָּל כּוֹכְבֵי הַלֶּכֶת,
אֶל קוֹלֵךְ הַיּוֹמִי וְאֶל עוֹרֵךְ הַלֵּילִי.
י

Feb 292016
 

Hayim Gouri (1923 – )
Charm

I’ll be a charm, I’ll be good rumors
and stand with boundless patience
at sought and heeding doors
and lead unnatural deaths astray
like enchanters’ love
and be the hand laid over hurts
and be by night the complaint department, open and lit up,
and nearly be
and be your life hung by a thread.

חיים גורי
קמיע

 
אֶהְיֶה קָמֵיעַ, אֶהְיֶה שְׁמוּעוֹת טוֹבוֹת
וְאֶעֱמֹד בְּסַבְלָנוּת אֵין קֵץ
לְיָד דְּלָתוֹת שֶׁתִּתְבַּקֵּשְׁנָה וְתֶעְתַּרְנָה
וְאוֹלִיךְ שׁוֹלָל אֶת הַמִּיתוֹת הַמְשֻׁנּוֹת
כְּמוֹ אַהֲבַת הָאַשָׁפִים
וְאֶהְיֶה הַיָּד הַנָּחָה עַל הַכְּאֵבִים
וּבַלַּיְלָה אֶהְיֶה לִשְׁכַּת תְּלוּנוֹת פְּתוּחָה וּמוּאָרָה
וְאֶהְיֶה כִּמְעַט
וְאֶהְיֶה חַיַּיִךְ הַתְּלוּיִים עַל חוּט הַשַּׂעֲרָה.
י